את מנופפת בדגל הפמיניזם רק כשנוח לך
הסיבה המרכזית לכך שהשוויון המיוחל בינינו לא באמת הגיע, למרות הפמיניזם, היא שאת לא באמת מעוניינת לשאת בהשלכות שלו. את רוצה לשמר את הזכויות שהמגדר שלך מקנה לך, ושעדיין יהיה שוויון שבו לא נותרות בידיי זכויות בחירה. הוא מתמרמר, היא די מסכימה איתו
היא: פמיניזם - בחירה שלא היתה אפשרית בשביל אמא שלי
לעיתים נראה שנשים נמצאות במעין מלכוד. נגיד שהצלחתי לנפץ את תקרת הזכוכית ויש לי אפשרות אמיתית לבחור בקריירה מצליחה, לגבור על עמיתַיי הגברים ולהיות שף, מנכ"ל, ראש מחלקה וכדומה. עכשיו עומדת בפניי הבחירה בין קריירה למשפחה. זה כל כך מתסכל וממרמר, עד שלעיתים זה מרגיש כמו בחירתה של סופי.
מדברים על פמיניזם ועל שוויון גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
מעטות מבינינו יכולות להיות סופר-אמא כזאת, שעובדת משרה מלאה, מתקדמת בדרגת השכר באופן ורטיקאלי, חוזרת הביתה להכין ארוחת צהריים, לקחת את הילדים לחוגים, לקלח אותם להשכיב אותם לישון ולספק את הגבר שלהן בלילה במיטה. לגבר אין צורך לעשות את הבחירה. הוא יכול לעשות הכל ובהצלחה, כי הציפיות ממנו הן אחרות הן כבעל קריירה והן כאבא. זה בסדר אם הוא חוזר בשמונה הביתה ומקדיש את השבת לילדים.
ראשית, על אף הכעס שלי על המצב, אני שמחה שלי יש אפשרות לבחור, בחירה שלא היתה אפשרית בשביל אמא שלי. אבל עמוק מזה ובאופן מפתיע, אני בוחרת שלא להתמרמר, אלא לקחת לרגע דווקא את נקודת מבטו של הגבר. אף אחד לא באמת מצפה ממני כאשה לדאוג לכלכלת הבית. אם אני בכל שלב בקריירה שלי אחליט שנמאס לי ושאני רוצה לקחת הפסקה מהקריירה, או לחילופין להקדיש את חיי לטובת הבית והילדים, אף אחד, לא נשים ולא גברים, לא יסתכל על זה בעין עקומה, גם אם אני מרוויחה בפועל יותר מבן זוגי. באמת קיימת בשבילי הבחירה אם לנהל קריירה תובענית ככל שתהיה ולהפקיד את גידול הילדים בידיהן של מטפלות - או להישאר בבית ולהתמסר לאימהוּת.
הבעיה היא איתי ועם חברותיי הנשים, שצריכות לשאת בעול הדילמה הכבדה הזאת. כי בנו קיים הרצון הפיזי והרגשי לדאוג לבית ולגדל את הצאצאים, ויחד עם זאת לנצל את הכישורים שלנו ולמקסם את היכולות שלנו. גבר אין אפשרות בחירה כזאת, ממנו מצופה לדאוג לכלכלת הבית ולפרנסה. הוא לא יכול באמצע הקריירה לומר "לא בא לי, אני רוצה להיות הורה במשרה מלאה". כלומר, אולי באופן תיאורטי הוא יכול, כשהמצב אידיאלי וכשאין לו בעיית אגו גברי, כשבת זוגו מבריקה באופן יוצא דופן בעבודתה ומרוויחה פי שתיים ממנו. אבל במצב רגיל, בו שני בני הזוג מרוויחים בערך אותו הדבר ומשכורת אחת שקולה כמעט למשכורת של מטפלת במשרה מלאה, הציפייה היא שהגבר ימשיך לעבוד ולפרנס. יותר מזה, אם אין מספיק כסף הוא לעיתים ייקח על עצמו עוד עבודה.
קשה לבחור מבין כל האפשרויות (צילום: Shutterstock)
אז למעשה, זה הגבר שנמצא במלכוד. הוא זה שמחוּסר אפשרויות. לי באמת קיימת אפשרות בחירה. על היכולת הזו שלי לבחור אני אומרת תודה, גם אם לפעמים אני נשמעת מתוסכלת וממורמרת.
הוא: שוויון שבו לא נותרות בידיי זכויות בחירה
הדברים שלךְ מקוממים אותי, דווקא בגלל שאני מסכים עם כל מילה. יכולת הבחירה תמיד שמורה לך, ועדיין תזעקי שאין שוויון. הסיבה המרכזית לכך שהשוויון המיוחל בינינו לא באמת הגיע היא שאת לא באמת מעוניינת לשאת בהשלכות שלו. את רוצה לשמר את הזכויות שהמגדר שלך מקנה לך, ושעדיין יהיה שוויון שבו לא נותרות בידיי זכויות בחירה.
ה"שוויון" שאת דורשת כולל עמידה בכל המטלות והמחויבויות המגדרית שמצופות ממני, מהחיזור ועד לכלכלת הבית, בעוד שאת רשאית לפרוש מהן מתי שמתחשק לך. וכשאני עדיין מוכן לכך, הדרישות מצדך לשינוי, להתגמשות ולוויתורים אינן פוסקות. אני צריך להוכיח את הגבריות שלי מהרגע שאני קם לעבודה בבוקר ועד שאני מוריד את התחתונים במיטה, בעוד שהנשיות שלך נותרת בעינה, דורשת ולא מתחייבת לכלום בתמורה.
את רוצה גבר-גבר, סופּרמן כזה, שגם כובש אותך ואת כל העולם, אבל גם יודע לפנות לך מקום כשיתחשק לך להפגין קצת פמיניזם. אני צריך לוותר על כל הכובעים שרכשתי לעצמי בעמל רב, ולא רק בזכות היותי גבר, ואת פשוט תבחרי באיזה כובע את משחקת באותו היום, בהתאם לגחמה ולמצב הרוח. בואי תודי באמת המרה, שאת מנופפת בדגל הפמיניזם רק כשלא מוצא חן בעינייך משהו. כל עוד הנוחות משרתת אותך, אין לך בעיה שאני אהיה הגבר שעמל כל יום על מעמדי, ואת תהיי האשה הקטנה שרק מאשרת או מבטלת בהינף-יד את ההתנהלות שלי סביבך.
אני מוכן לתת לךְ שוויון אמיתי, בתנאי שתהיי מוכנה לקחת חלק מלא בו. שוויון שבו כל התחומים שווים. שוויון שמאפשר גם לי לבחור. שוויון שנותן לי את הזכות להיות זה שמחוזר, שמשלמים עליו, שמתחננים אחר תשומת-לבו שפותחים בשבילו את הדלת. שוויון שבו מותר גם לי לבכות ולהיכנס לדרמות ולהאשים את ההורמונים שלי. שוויון שנותן גם לי זכות לקחת שלושה חודשים של חופשה למטרת היקשרות עם ילדיי. את לא באמת תוכלי לשאת שוויון שיאלץ אותך להפסיק להתבכיין ולעבוד בשבילו באמת.
את פשוט מתבכיינת על האחריות שנפלה בחלקך, בתור אשה, אבל לא מוכנה לקחת חלק אמיתי ושוויוני באחריות שנפלה עליי, בתור גבר. מבחינתך, הכי קל לי בעולם להיות גבר, ואת מבטלת בזלזול את העבודה הקשה והלחץ שנדרשים מגברים. לך מותר לצאת מההגדרות המגדריות שמאפיינים אותך, אבל אני חייב להמשיך להישאר גבר.
כשתרצי שוויון אמיתי, תרימי טלפון, אבל תזהרי - את עלולה באמת לקבל אותו.
- דוד אלהרר-ברוש הוא יועץ תוכן ושיווק, מנהל האתר סיפורים מקוונים
- עינב דרומי
היא שף-קונדיטור תל אביבית
טוקבק כדורבנות:
אי אפשר להיות מנכ"לית יום אחד ועקרת בית יום שני/ אלהרוב הנשים אינן נהנות מכל העולמות. אי אפשר להיות מנכ"לית יום אחד ועקרת בית יום שני, הבחירות שלנו הן ארוכות טווח. יתירה מזו, נשים רבות לא רק אינן נהנות אלא אפילו נפגעות
מכל העולמות. מה, מעולם לא נתקלת באשה שחוזרת הביתה מהעבודה במשרה מלאה ב-6 בערב ומתחילה לבשל ולנקות, שהולכת לישון אחרונה ומתעוררת ראשונה? מעולם לא נתקלת באשה שנאלצה לקצץ את משרתה עד 3 בצהרים כי אין מה לעשות עם הילדים הקטנים אחרי הגן, אז היא עושה את אותם הדברים שעושים עמיתיה המועסקים עד 5-6 אבל מרוויחה פחות? אם לא, כנראה שהיה לך נוח לא לראות אותן.
וגם אם יש מישהי שמנסה ליהנות משני העולמות - טבעי שיהיו *גם* כאלה, זה הגיוני שהאנשים ירצו להרוויח כמה שיותר ולא להפסיד. מה, אין גברים שמנסים לתפוס את החבל בשני קצוותיו? אין אבות שחזרו הביתה שנים על גבי שנים כשהילדים כבר ישנו אבל אחרי הגירושין הם פתחו במלחמה על משמורת משותפת? אין גברים שמעולם לא דרשו שכר וקידום שווה עבור עמיתותיהם, אבל התלהמו כאן ב-100 טוקבקים על איזו דמות מהסיפור שלא משלמת על עצמה בדייט? אין גברים שצרחו "למה הן לא דורשות לשרת 3 שנים", אבל לעגו לחיילות וקצינות אמיצות שנלחמו ונלחמות על פתיחת מכלול התפקידים לנשים בצה"ל? וגם כינו את חברותיהם שהתנדבו לתפקידים קרביים בשלל כינויים בזיוניים הממחישים את חוסר נשיותן?
לפנייה לכתב/ת 
