רצו שושלת, קיבלו דאלאס. ובסוף הטובים ניצחו
עם שלושה כוכבי על, מיאמי קיוותה להתחיל לספור אליפויות ונכנעה ליריבה הפוכה ממנה - יריבה שהיא קבוצה. נוביצקי ושלושת האלמנטים החשובים בספורט, מנעו קיצורי דרך
הצדק נעשה. דאלאס מאבריקס היא אלופת NBA ראויה, למרות שלא רבים האמינו שהיא כזאת לפני תחילת הפלייאוף. מאז ההפסד בגמר 2006, ניצחה הקבוצה מטקסס רק סדרת פלייאוף אחת, ולמרות שקטף את תואר ה-MVP של העונה הסדירה ב-2007, רבים זכרו לדירק נוביצקי את ההפסד לגולדן סטייט בסיבוב הראשון של הפלייאוף באותה שנה. הפעם הגיע זמן התיקונים - לא רק של דירק, אלא של כל שחקן כמעט בסגל המתבגר של המאבס.
- לברון, תמשיך לחכות: דאלאס אלופת ה-NBA
- לברון: "לא מוריד את הראש, אמשיך בחיי"
-
הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
בסופו של דבר, דאלאס היא קבוצה ומיאמי עדיין לא. בקיץ אמנם התחברו בסאות' ביץ' שלושה כוכבי-על ענקיים, אבל הם עדיין לא ממש התחברו. גם עבדכם הנאמן יודע, כאחד שזכה ועדיין זוכה לאמן ילדים (אמנם בכדורגל), שאין מסר יותר מתוק להעביר להם מאשר הדרך בה זכתה דאלאס בתואר. המאבס ניצחו בזכות שחקן גדול אחד, אבל גם בזכות שלושה אלמנטים שתמיד עושים את ההבדל בכל ענף ספורט.
האלמנט הראשון הוא רצון או כמו שפרשנים מכנים זאת - לב. האלמנט השני הוא נסיון וחכמת משחק והשלישי הוא חוסר אנוכיות, שהתבטא לא רק בסגנון המשחק של דאלאס (מסירה ועוד מסירה), אלא גם בחברויות שנוצרו מחוץ לפרקט. רק כשיש לך את כל אלה, אתה יכול ללכת עד הסוף. למיאמי אין את זה עדיין.
נמנעה השושלת? לא בטוח
מיאמי קיבלה הלילה מסר ברור - אין אלופות אינסטנט. בתואר זוכה רק הקבוצה שעושה את הדברים כמו שצריך. ההיט נבנתה בחטא, היא ריסקה מועדונים שלמים (קליבלנד וטורונטו) ואחר כך רמסה אחרים (שיקגו ובוסטון בפלייאוף) כדי להגיע לסדרת הגמר. לברון ג'יימס, כריס בוש ודוויין ווייד הבטיחו שושלת ואם היו זוכים העונה באליפות, בוודאי היו פותחים בבנייה של אחת כזאת.
למרות הכל, שיהיה ברור. זו היתה העונה הראשונה של השלישייה הזו ביחד והיא כבר הגיעה לגמר, ככה שכל העסק עדיין מפחיד. לא סתם הצהיר ג'ף ואן גנדי בסיום שאסור להספיד את ההיט. "אני חושב שזו היתה שנה טובה עבור מיאמי", אמר המאמן והפרשן. "הם אמנם הצהירו על אליפות והפסידו אותה, אבל זה לא הכל או לא כלום. ווייד וג'יימס פשוט צריכים לסדר כמה דברים".
לעומת השלישייה הנוצצת, נוביצקי הוא ההיפוך הגמור מהכיוון שהליגה הלכה אליו בשנים האחרונות. לברון, קובי בראיינט ודומיהם, צריכים לקחת דוגמה מהגרמני שהחל לשחק כדורסל רק בגיל 15 ונותר צנוע, כשהוא מפרגן לחבריו בסיום ומסרב לקחת קרדיט לעצמו על במת הזוכים. הוא פספס את האליפות ב-2006 אחרי שנחנק פעם אחת, כשגם את המשחק האחרון של העונה הזו הוא התחיל רע.
ג'ייסון טרי הזכיר לו את אותה סדרה מלפני חמש שנים, ולמעשה העיר את הענק הגרמני, לא רק עם כמה סלים גדולים בדקות חלשות שהשאירו את דאלאס במשחק, אלא גם בפסקי הזמן. כבר אמרנו שחברות וקבוצתיות תמיד מנצחת, לא?
הענק הטוב
איך נתאר את נוביצקי? בואו נתחיל מהסוף. באחת ההתקפות האחרונות המצלמה תפסה את נוביצקי הולך עם הידיים תופסות את הראש כלא מאמין. האיש שזכה לכל כינוי שמתאים למי שמפשל תמיד ברגעי האמת, זכה אחרי 13 עונות (ב-11 האחרונות הוא הגיע בקביעות לפלייאוף) באליפות NBA ראשונה, הוכתר כאירופי הראשון שגם לוקח את ה-MVP ובסופו של דבר שוב צחק על כולם.
"אם הייתי זוכה בתואר הזה בתחילת הקריירה, יכול להיות שלא הייתי משפר ועובד על הדברים שהייתי צריך", הוא הסביר בסיום, במשפט שמסכם למעשה את הקריירה שלו. נוביצקי נולד למשפחה של ספורט (אמו היתה כדורסלנית ואביו שחקן כדוריד מקצועני), אבל לא עשה עם זה שום דבר עד שגילה אותו איש הכדורסל הולגר גשווינדר, קפטן נבחרת גרמניה לשעבר.
גשוויינדר הלך להוריו של דירק וסיפר להם שיש להם ילד עם כשרון טבעי, עם נתונים שיוכלו להפוך אותו לאחד הכדורסלנים הגדולים בהיסטוריה. הם צחקו בהתחלה, אבל גשווינדר התעקש להקנות לבנם את כל מה שצריך על מנת למצות את הפוטנציאל שלו וקיבל אישור להתחיל לעבוד באופן צמוד עם דירק. סיפור ה'קראטה קיד' סטייל, החל להתפתח וכך נולדה בעצם אגדת נוביצקי.
כנער, נוביצקי החל לבנות לעצמו שם של אחד הכשרונות הצעירים הגדולים באירופה, למרות ששיחק רק בליגת המשנה בגרמניה, במדי וירצברג - העיר בה נולד וגדל. בעונתו השנייה עם הבוגרים של וירצברג, כשהוא בן 17 בלבד, הפסידה קבוצתו במשחק ההכרעה על ההעפלה לבונדסליגה. באותו משחק קלע דירק רק שמונה נקודות ופשוט נחנק.
סבלנות זה שם המשחק
שנתיים מאוחר יותר, אחרי שגשווינדר הכריח אותו להמשיך וללמוד לנגן על סקסופון, לחתור בקיאקים ולשפר אלמנטים שונים במשחקו, התבגר דירק וסחב את הקבוצה הקטנה לליגה הבכירה (לא סתם אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה). בקיץ 1998, עוד לפני שהחל את העונה בבונדסליגה הגרמנית, דירק נבחר תשיעי בדראפט ה-NBA, אחרי שדון נלסון, האיש שעמד מאחורי הבנייה המחודשת של דאלאס, התעקש עליו.
נלסון, שרצה גם את סטיב נאש אצלו, חשש מכך שבוסטון תבחר את דירק במקום העשירי וסידר דיל עם מילווקי ופיניקס. הוא בחר את רוברט טריילור, בו חשקו הבאקס במקום השישי, שלח אותו לוויסקונסין תמורת נוביצקי ומאוחר יותר סידר לסאנס את פט גאריטי במקום ה-14, בתמורה לרכז הקנדי. טריידים טובים, תודו.
נאש, ששימש באותם שנים כרכז מחליף לג'ייסון קיד בפיניקס, הגיע לטקסס על מנת למלא את החלל שהשאיר אחריו אותו קיד בעמדת הפוינט-גארד. נאש ונוביצקי עיצבו מחדש את המאבריקס, למרות שכמה שנים מאוחר יותר, נפרדו דרכיהם וסטיבי שב למדבריות אריזונה וכנראה שכבר לא יזכה לראות טבעת אליפות מקרוב. למזלו של נוביצקי, ג'ייסון קיד חזר גם הוא הביתה לדאלאס.
חשיבותו של רכז
ואם כבר עסקנו בקיד, קשה שלא להתעכב על החיסרון הגדול ביותר של מיאמי - עמדת הרכז. ההיט הביאו באמצע העונה את מייק ביבי, גילו שביבי לא מנהיג ובמשחק השישי הוא אפילו לא שיחק. מריו צ'אלמרס פתח במקומו בחמישייה ועשה עבודה טובה, אבל לא מספיק טובה כדי להצעיד קבוצה לאליפות.
ללייקרס היה את הווינריות של דריק פישר, לבוסטון את הזריזות של ראג'ון רונדו, למיאמי אין אף אחד כזה. דאלאס הנוכחית נבנתה בצלמו של אותו קיד,
שרק בגיל 38 זכה בתואר הנכסף. הוא עשה את זה דרך הדלת הראשית, כרכז פותח בקבוצה אדירה. "ה-DNA של קיד נמצא עמוק בתוך הקבוצה הזו", אמר מאמן גולדן סטייט הטרי, מארק ג'קסון. "הנוכחות שלו התבטאה בעיקר ברבע האחרון של כל משחק. בזמן שמיאמי התפרקה, דאלאס שיחקה עם שקט וביטחון".
איבודים, החטאות ובעיקר פחד לזרוק - זה מה שראינו מלברון, ווייד, בוש ושות'. דאלאס תמיד הגיעה מוכנה, סמכה על המאמן שלה ריק קרלייל, על היכולת ההתקפית של הכוכב נוביצקי ועל המנהיגות של קיד. "כל הקטע זה להרגיש ילד. גם אם אתה בן 38, אתה חייב להרגיש בן 25", גילה קיד. "אחרי כל כך הרבה שנים הבנתי אי אפשר לעשות את זה לבד והמסר הכי גדול שלי, זה שאתה חייב למסור את הכדור". שמעתם?
לפנייה לכתב/ת 
