סיכום גמר ה-NBA: הגרמני הטוב והאמריקני הרע

דירק נוביצקי הזכיר לאמריקנים שכדורסל הוא בסך הכל משחק, ולנו איזה מנהיג גדול הוא. מהצד השני צפינו בחבורה של בודדים, שה"מלך" שלהם לא החליט מה מקומו על המגרש. שרון דוידוביץ' מסכם את הרגע הגדול של העונה

1997, גמר ה-NBA, סיום משחק מספר 6. מייקל ג'ורדן מטפס על שולחן המזכירות ומשלהב את הקהל באקסטזה. 1998, הפעם ג'ורדן מרים ידיו אל על ומסמן את המספר 6, כששאר חבריו מחבקים אותו בצהלות שמחה. תחילת שנות ה-2000, הלייקרס זוכים בשלוש אליפויות שמסתיימות פעם אחר פעם כשקובי בראיינט מזנק על שאקיל אוניל. אלה רק כמה מתמונות הניצחון הזכורות והמרגשות.

גמר 2011, חמש שניות לסיום הסדרה. דירק נוביצקי נמלט החוצה אל חדר ההלבשה מחשש שמישהו יבחין בו בוכה או חס ושלום, אפילו מביע רגש. במהלך אחד מוזר ולא צפוי, קיבלתם את המהות המתומצתת של ה-MVP החדש, ואת השוני בין מה שמייצגת דאלאס מאבריקס למיאמי היט של ווייד-לברון-בוש.

דירק נוביצקי והגביע. המנהיג השקט של דאלאס (AFP)

ארבע דקות לסיום משחק מספר 2, כשדוויין ווייד קלע את השלשה שהגדילה את הפער ל-15 נקודות הפרש, הרים ידיו כאות ניצחון ובדרך לספסל ראה את ג'יימס 'מרביץ' באגרופים על החזה שלו, במין הצגה מתנשאת ויומרנית, זה כבר הפך באופן רשמי לקרב של הטובים מול הרעים, השחצנים מול אלה שמגיע להם. אתם ודאי כבר יודעים מי ניצח בסוף.

נוביצקי: שחקן, לא צ'ארמר

גם אם לא היה זוכה באליפות, הפך נוביצקי לאחד האנשים האהובים באמריקה. כן, אותו שחקן גרמני, זר, נטול כריזמה ו/או צ'ארם אישי, שהראיונות עימו מעניינים בערך כמו ראיונות עם דרור קשטן כשהוא לא עצבני על יוסי אבוקסיס, הפך לחביב ארץ השואו-טיים.

לברון ג'יימס. היהירות פגעה בו, אבל האם הוא יודע זאת? (MCT)

נוביצקי שדרג את עצמו העונה הזו משחקן מדהים, למנהיג. מנהיג שקט ונעים. בניגוד לכוכבים שמטילים מורא על חבריהם לקבוצה ומבדילים אותם מהם, דוגמת לברון, ג'ורדן או בראיינט, הגרמני הפך לאדם שסוחב קבוצה בגובה העיניים, בדומה למה שעשו האקים אלאג'ואן וטים דאנקן בסן אנטוניו. חלק מהמועדון, לא מעליו. תשאלו את ג'ייסון טרי.

בשלושת המשחקים הראשונים בסדרה, הג'ט היה בינוני ואפילו חלש ברבעים האחרונים. נוביצקי ביקר אותו קלות בתקשורת, בדיוק במידה הנכונה שדוחפת שחקן קדימה ולא יורדת עליו. מאז, הפך טרי לגיבור הלא רשמי של אליפות 2011.

ג'ייסון טרי. הקעקוע הפך למציאות גם מחוץ לעור (AFP)

אבל יותר מזה, נוביצקי מכוון לעבר כל מה שלא אמריקני. בזמן ששחקנים בליגה תוהים כיצד הם ייזכרו בדפי ההיסטוריה ומה יגידו להם לאחר שיפרשו, ולא חשוב שהם בסך הכל בני 26 (ראו מקרה לברון), דירק רק רוצה לנצח. "לא מעניין אותי איזו מורשת אשאיר אחרי, אני רק רוצה אליפות", אמר ופתאום החזיר את האמריקנים אוהבי הדרמות לקרקע. זו בסך הכל אליפות אחת, זה בסך הכל משחק.

לברון ג'יימס: מי אתה? מה אתה? איפה אתה?

ג'יימס הוא הרשע המושלם. אפשר להמשיך לשנוא אותו ואפשר בו בזמן לרחם עליו. אפשר, אבל לא בטוח שצריך. הוא הכניס את עצמו לסיפור הזה, ולפחות עד הלילה הוא גם אהב את התפקיד. עכשיו הוא חייב לקחת על עצמו כמה החלטות הרות גורל.

הידיים המנצחות של דאלאס על הגביע (רויטרס)

כשג'ורדן חזר מהפרישה הראשונה שלו, הוא כבר היה שחקן בסוף הקריירה עם רגליים של בחור מעל גיל 30. לכן בכל קיץ הוא סיגל לעצמו תנועה אחת, מהלך אחד חדש שלשומרים שלו ייקח כמעט עונה שלמה ללמוד איך לעצור. ואז בא עם עוד תרגיל חדש.

לברון חייב תחילה להחליט מי הוא על המגרש, או יותר נכון מהו. האם הוא רכז שמנסה להיות א-לה מג'יק ג'ונסון, סמול פורוורד שטוחן את היריבים מתחת לסל, או להמשיך ולהיות כולבויניק רק כי הוא יכול. ג'יימס חייב להתחיל להתמקד בדבר אחד - ליצור סיטואציה בה הוא מתעלה על יריביו, ולא רק זו שמתרחשת על הטבעת. כי כמו שהראתה ההגנה של דאלאס, ברגע שמרחיקים אותו מהסל הוא עלול להתבלבל.

ווייד, בוש וג'יימס. הכשלון המשולש של מיאמי (EPA)

אבל חשוב מכך, הוא צריך לענות לעצמו על שאלה: 'מול מי אני נלחם'? האם הוא כאן כדי להוכיח שהוא יכול להיות ג'ורדן הבא? האם הוא נלחם על המורשת שלו, או מקומו בדפי ההיסטוריה? או שמא המלחמה היא נגד הקהל והתקשורת, להוכיח להם שהוא יכול להיות כל מה שהם לא רוצים.

לברון חייב לשחרר. עליו להבין שאין צורך בתפקיד של 'אני נגד העולם', ההתעסקות הבלתי פוסקת במהלך השנה האחרונה בתחושה כי 'כולם שונאים אותנו', ישבה על הכתפיים שלו כמו משאית בטון. מי אתה בעצם, שחקן הכדורסל המוכשר בעולם, או האישיות שבנית לעצמך העונה לשם 'קינג ג'יימס'?

ג'ייסון קיד. אוחז באליפות ראשונה בגיל 38 (AFP)

והמנצח הגדול הוא...

דייויד סטרן. הקומישינר של הליגה נהנה מאחת העונות המדהימות שהיו ל-NBA להציע בעשור האחרון. החל מכוכבים צעירים ומלהיבים דוגמת דריק רוז ובלייק גריפין, דרך אחת הקבוצות המתוקשרות בהיסטוריה שהוסיפה עניין עצום, ועד לאחת האלופות המפתיעות והחביבות ביותר אי פעם.

בכלל, היה זה פלייאוף נהדר. עם כוכבים בלתי צפויים דוגמת טרי, טייסון צ'נדלר או אפילו זאק ראנדולף, עד לנפילה הרבה פחות צפויה של אחרים כמו בראיינט, ג'יימס וסן אנטוניו. רק כמה חבל שעכשיו צריך להתעורר. האיום הכי גדול של הליגה (השביתה הצפויה) עומד בפתח, וסטרן מתחיל לרעוד. תתענגו על הרגעים האלו, ממש לא בטוח מתי הם יחזרו.