הקוסמים מהמזרח: על התוכנית של אהרוני וגידי
מי שמעריך את הידע הקולינרי העשיר של אהרוני, ומי שמכיר ומוקיר את ההומור הנבוך של גידי גוב, יהנה מאוד מ"המסע המופלא של אהרוני וגידי בדרך המשי". מי שמחפש עוד תוכנית בישול, חשוב שיידע: מנה לשבּת לא תצא לכם מזה
גילוי נאות: לפני עשור בערך שמעתי מפיו של אהרוני נבטים של הרעיון: לא עשו את זה מעולם בטלוויזיה, הוא אמר בעינים בורקות, וזה ממש מתבקש - מסע לאורך התרבויות הקולינריות של דרך המשי העתיקה, שמתחיל בסין ומסתיים באיטליה ועובר דרך המון כיסונים שפעם קוראים להם ג'יאו-דזה (בסין) ופעם גוז'גדה, נדמה לי, בבוכרה - ועד שמגיעים לסוף המסע הם כבר ידועים כרביולי או טורטליני, ובדרך יבראו עוד טרנספורמציות ויהיו, לפעמים, צ'יבורק ובורקס, ובכל המטבחים בהם יימצאו, הם איכשהו תמיד יהיו המאכלים הכי אותנטיים והכי מקומיים שיש.
אהרוני וגידי במסעם למזרח. כימיה נהדרת בין השניים
וכיוון שרק אהרוני יכול למצוא באיטריות פואטיקה טהורה, יעבור המסע בין אמני הנודלס הסיניים לבין יצרני הפסטה האיטלקיים, ובדרך יתוודעו הצופים להמון מראות אקזוטיים ומשכרים ומסחררים. זה נשמע כרעיון מדליק, וזה חיכה לערוץ שהרים את הכפפה ול"טדי הפקות" כדי להפוך מרעיון לתוכנית מלבבת ומצחיקה, קצת מחכימה והרבה אנושית, עם כופתאות וידידות בין שני גברים, עם איטריות וחקר תרבויות על קצה מקלות האכילה, ועם המון חן אינפנטילי כמו שרק גידי גוב יודע להביא אל המסך.
דרמה מחוייכת
התחנה הראשונה במסע היא הרובע המוסלמי של העיר שיאן בסין: באקדמיה לבישול, להטוטנים של ממש עושים תרגילי אקרובטיקה עם בצק דק-דק במקום הסרטים הללו של המתעמלות הסיניות. בשוק, גידי גוב מתהלך מתחת לשמשיה מנוקדת ומצוייצת ולא יודע את נפשו מרוב מבוכה - מה הוא עושה כאן בכלל, עם האסתמה שלו ופחדיו המוקצנים והמחוייכים, לצד אהרוני המבעבע מרוב התרגשות, שמרשה לעצמו להפגין את כל נטייתו הטבעית לדרמה - שגם היא מחוייכת - והאם באמת צפויה להם הרפתקה מרתקת?
על פי הפרק הראשון - ועוד איך. בין מסעדה שמגישה דים סאם בנוסח הקיסרים העתיקים לבין ביקור במחנה חיילי הטרה קוטה של צ'ין שי הואנג די, הקיסר שאיחד את סין, בין מקהלה סובייטית לאמן קליגרפיה שמצייר אותיות במכחול ומים ולא אכפת לו שיימחקו, בין קרביו המהבילים של מטבח לבין דוכני שווקים, אהרוני - שממונה על הצד הדידקטי - מלמד את גידי ליהנות מן המוזר, השונה והלא מוכר.
קצת אופרה סינית וקצת איטריות מתוקות מקמח זרעי לוטוס, קצת היסטוריה וקצת אנתרופולוגיה - וקצת דיבורים בין לבין, למשל על הזיקנה המתקרבת, או על חיבתו של אהרוני לתחפושות לעומת גידי שעדיין זוכר איך בפורים סבל תמיד והיה האינדיאני היחיד בסוודר.
"נוּדל, היר וי קאם", אומר גוב למצלמה ברגע חינני אחד מני רבים שלו: מי שבאמת אוהב אותו, יתפקע מצחוק.
היה ממתק אמיתי: לא מתוק מדי, לא כבד מדי, מהנה למרות - ואולי בגלל - העדרם המוחלט של מתכונים. כלום לא ייצא לכם מזה לשבּת, חוץ מגירוי של בלוטות הסקרנות. רק טרוניה אחת של חנונים יש לי כלפי השניים: בניגוד לאמירה הנחרצת של אהרוני, אין ויכוח אמיתי על מי-המציא-את-הפסטה, שכן בחורבותיה של תרבות הצ'יג'יה בסין נמצאו ב-2004 מכלי חרס מלאים נודלס בני 4,000 שנה מקמח דוחן, ובינתיים אין ממצאים עתיקים מאלה: רצוי היה גם להזכיר שהתלמוד הירושלמי דן ב"היטריות" כמאכל ידוע במקומותינו - ורק את שמן שאל מיוונית. ברביעי הבא, ב-22:00 בדיוק, ברור לי לגמרי שאני מצטרפת להמשך המסע.
