החטא ועונשו ההלכתי
אחרי חטא המרגלים, משה מכנס את העם ובמקום לשאת נאום נוקב או לבשר על עונש כבד - הוא מלמד הלכות מנחה. למה? והאם גם אצל קהלת התרגיל הזה הצליח?
"לפעמים אני הולך לאיבוד במבוך של ספק
בין אני יותר טוב מכולכם לאני אף פעם לא צודק
לפעמים זה נהיה קשה לנשום
לפעמים זה נתקע לי כמו אבן בגרון
לפעמים זה קשה"
(לפעמים זה קשה/ נעם רותם)
לא קל להיות משה רבנו אחרי חטא המרגלים. החטא מייצג עימות חריף במיוחד בין משה לבין קבוצת נציגים מכובדת מן העם. כבר לא מדובר על התמרמרות סביב התפריט המוצע לבני ישראל במדבר, אלא על נושא עקרוני הרבה יותר: המטרה הסופית של המסע במדבר, הכניסה לארץ ישראל.
במילים אחרות, חטאם של המרגלים, העין הרעה שמשתקפת מהאופן שבו הם בחרו לתאר את הארץ, יוצר ואקום ערכי, אובדן דרך.
ולא רק זאת, קבוצת מעפילים מתעלמת מעונש ארבעים שנות המדבר שהקב"ה מטיל על בני ישראל כתגובה לחטא, ומתעקשת לעלות למרות הכל, מתעלמת לחלוטין (ואולי במופגן) מדבריו של משה - וניגפת. לא קל להיות מנהיג שמעמדו נשחק. לא קל להיות משה רבנו אחרי חטא המרגלים. לפעמים זה קשה.
זמן מנחה
אז מה קורה מיד אחר-כך? מהי התגובה של הקב"ה ושל משה רבנו למשבר? מה הם עושים כדי לרפא את הקרע שבין עם ישראל למשה? בין עם ישראל לארץ ישראל? לא נאומים נוקבים, לא סנקציות ועונשים, אלא לימוד הלכה. פרשייה שלמה - פרק ט"ו פסוקים א'-ט"ז עוסקים בהלכות מנחה.
לכאורה, המעבר הזה בין הנושאים מבטא חירשות של ממש למתרחש בעם ישראל. זה הזמן ללמוד הלכה? עם ישראל אובד דרך, עם ישראל
הסיבה שהתגובה להתנהגות העם היא לימוד הלכה טמונה בהבדל שבין המפגש האנושי - שבו לשימושי השפה, לקריצות העין ולפרשנות העובדות יש משקל גדול, ואף מכריע - לבין המפגש הנבואי עם הקב"ה דרך לימוד התורה, שזהו מפגש ללא צורך בפיענוח סאב-טקסט שנון, מפגש שבו הפוליטיקה ודעת הקהל נדחקות לקרן זווית, מפגש של שלמות ומלאות.
חטא המרגלים נגוע כולו בצדדים השליליים שאותם יכול המפגש האנושי להציע - פוליטיקה נמוכה, שימוש ברטוריקה מושחזת כדי ליצור מציאות פיקטיבית, וחיבה עזה לשחיטת מיתוסים קדושים. הנבואה והדיאלוג עם הקב"ה הם האנטיתזה לכל התכנים שחטא המרגלים מייצג.
קהלת כמו משה?
כמובן, התנהלות זו של משה אינה חד-ממדית, ואני יכול להציע לה כמה כיוונים נוספים: אולי מדובר בהתעלמות אלגנטית, אולי אמירה חינוכית לעם - מעין הכוונה לגישה אחרת ושונה בתכלית מאשר גישת המרגלים, שהתאוו להגשים את עצמם כנביאי זעם "נועזים ומרדניים". אולי אפשר להבין את הצעד הזה כצפירת הרגעה מצד הקב"ה, ששולח את משה ל"בית מלון נבואי" המשוחרר מכבלי המציאות החונקת והדורסנית, ואפשר גם לתפוס את הדברים כרצון של משה להיתפס ולהיאחז במוכר ובידוע, ולהתנתק מהביצה העכורה של המון העם שמתפוצץ מרוב זעם צדקני. לאפשרות האחרונה שהצעתי אני רוצה להקדיש כמה מילים.
ספר קהלת הוא ספר נועז, ספר שלא מפחד להתעמת עם הנחות יסוד ועלול לקרוע לנו המון מסיכות, גם אם זה יכאב. קהלת לא עושה לעצמו שום הנחות, אך בשלב מסוים של הספר נראה שהוא נוקט בשיטה דומה לאותה שיטה שהצעתי לייחס למשה רבנו - היאחזות במוכר ובידוע.
כותב קהלת בפרק ב' של ספרו בפסוק י"ז: "ושנאתי אני את החיים כי רע עליי המעשה שנעשה תחת השמש... ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש". כבר לא מדובר כאן בהתעסקות פילוסופית בשאלה על מהות האדם בעולם וכיוצ"ב. זוהי סערת נפש אמיתית. קרע ומצוקה.
אבל אחרי הכאוס הזה בוחר קהלת לפתוח את פרק ג' בספרו עם שירה. לא סתם שירה, שירה שכל תוכנה הוא סיסמאות מדויקות, ארוגות בסדר מופתי. ניתן לראות זאת גם מהכלל הנוקשה שקהלת טובע בפסוק הראשון "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", גם מהסימטריה של השירה וגם מתכניה - "עת ללדת/ ועת למות, עת לטעת/ ועת לעקור נטוע".
האם גם כאן יש נטיית נפש של קהלת להיאחז במוסכמות, ולעדן את הקונפליקט הנוקב שבו הוא מצוי? מסתבר שלא. קהלת מבצע פעולה שעליה הוא חוזר פעמים רבות במהלך הספר. הוא בונה בניין מקוביות של תקווה, טח אותו בטיח של אופטימיות, ואחר-כך משבר אותו במהלומת פיכחון מר ונמהר.
לאחר שמונה פסוקים של שירה שב קהלת ומפטיר בקול עצור: "מה יתרון האדם באשר הוא עמל". הניסיון להיאחז במשהו מסוגנן, קוהרנטי ופשוט לא הוכיח את עצמו. קהלת לא מצא מרגוע לנפשו בניסיון המהונדס הזה, בניסיון לסדר את המקום, הזמן והעולם. הוא נשאר מתבוסס בעצמו, כואב את שאלת המשמעות.
יחי ההבדל
אז מה ההבדל בין משה וקהלת? למה הפעולה שגילמה עבור משה התחדשות וריפוי לא טשטשה את מצוקותיו של קהלת?כנראה שההבדל טמון בדמות שממנה רצו השניים לברוח. משה רצה לברוח מהעם ומהמטען הדחוס שהביא איתו. היה לו רק צורך במילוי מצברים, בשקיעה קצרה בתוך עולם של רוח, כדי לחזור רענן יותר לעולם החומר. קהלת, לעומת זאת, ניסה לברוח מעצמו ומתחושותיו הפנימיות באמצעות שלל תובנות על העולם. תובנות שהן, כמובן, מתקבלות על הדעת והגיוניות, אך למיטב הבנתי, קהלת משתמש בהן כסיסמאות שיפעלו כמשכך כאבים ויפקיעו ממנו את הצורך לעמוד בעוז מול קושיותיו.
לרוב, הביקורת על שיח הסיסמאות נובעת מכך שהסיסמאות מרדדות את עומק הוויכוחים ומציגות קונפליקטים מהותיים באופן חד-ממדי ודמגוגי. הכישלון של קהלת למצוא סעד לקשייו באמצעות שירת הסיסמאות מקפל בתוכו תובנה נוספת על השימוש בסיסמאות - הן אינן רק מרדדות את הדיאלוג, אלא גם את יוצריו. בשביל להגיד "הכיבוש משחית" או "אין ערבים אין פיגועים" לא צריך לחשוב הרבה או לקרוא היסטוריה, היכולת להשתמש בסיסמאות ועדיין להיחשב חלק אינטגרלי מתרבות השיח מולידה בורות. כבר לא צריך להכיר ולהבין כדי להביע דעה. קהלת אינו כזה. מי שכתב את משלי לא יכול להיות כזה. על כן, הוא ממהר להתנתק מהמוכר והידוע ולצלול שוב לקושיותיו.
לעומתו, משה רבנו נמצא בעיצומו של מפעל חייו, מלווה עם קשוח במסע קשוח במדבר קשוח. הוא יזדקק מאוד למפגשים האלה עם המוכר והידוע רק לו, עם הקב"ה. המוטיבציות של משה שונות משל קהלת, הצרכים שלו שונים, וזה כל ההבדל. ואולי הצורך הזה של משה, להפוגה של מלאות, מסביר את טבעו של ספר במדבר, שאוגד בתוכו סיפורים מרתקים וקשים, יחד עם פרשיות הלכתיות קלאסיות. תלכיד שיכול לקרות רק תוך כדי תנועה. בדרך. במדבר.
לפנייה לכתב/ת 
