ילד מקופח שלי, ילד מסכן שלי
אין לך מושג איך נפגעתי בהתחלה, ילד קטן וחביב, כשעוד לא ידעתי שאוצר המילים שלך כאוצר נמלה. לרגל שבוע הספר, יהורם גאון מציג מכתב פתוח של מחשבות ותובנות משפת הדור הצעיר, ומבקש שתעשו לו לייק, לא איגנור
שלום לך ילד קטן וחביב,
אתה יודע שבפעמים הרבות שבאתי לבקר אותך, וניסיתי לשוחח איתך ללא הצלחה, פגעת בי שלא במתכוון? הייתי בטוח שאתה כועס עלי, כי לכל שאלה שלי אתה עונה "יאפ" או "נראה לך?!" אז מה אני חושב? אני אגיד לך: שאם היו לך יותר מילים, היית משתמש בהן.
כשהייתי בגילך קראו לי "פטפטן". מילה שאתה בטח לא יודע את משמעותה כי כבר אין בעולמך החדש פטפטנים. הייתי מדבר המון, על כל נושא שבעולם, עד שהיו אומרים לי "די, שקט, פטפטן שכמוך". אצלך זה כבר לא קורה. זה גם לא יקרה. אני מודה על האמת. אחרי כמה שיחות קצרות איתך (קצרצרות, ליתר דיוק) אט אט התחלתי להבין שזה לא אישי, שאין לך דבר נגדי, וזו לא כמות הממתקים שאני מביא או לא מביא.
התחלתי להבין שעולמך ילד, מצומצם לכמה עשרות מילים, וזהו. ככה אתם. כולכם. כל הילדים. יש לכם פלאפון, ואתם מדברים עם החברים באס-אמ-אסים, שזו שפה קצרה מאוד. חייבת להיות כזאת כי אתה לא קלדנית, אתה ילד קטן שבסך הכל רוצה להעביר מסר לחבר, לא לשוחח. אתה בסך הכל ילד שיגדל עם אוצר מילים אומלל וקטן, שמחליף עולם ומלואו.
יהורם גאון. מכתב פתוח לילד שמדבר קצר (צילום: יהונתן צור)
אם אתה רוצה לומר, למשל, "יו כמה אני עליז, הצחקת אותי עד דמעות", אתה מסמס פרצוף צוחק, ונגמר העניין. "הוי אלוהים הטוב, כמה שזה עצוב, בא לי לבכות". גם את כל המלל הזה אתה לא צריך יותר, מספיק לסמס פרצוף עצוב, והמסר הובן.
כשהייתי קטן והלכתי לחברים הייתי שואל מה נשמע? מה קורה? מה העניינים? איך הולך? מה המרגש?, ואתה - ילד מסכן שלי - מסתפק ב"מה ניש". וזהו.
אלה לא רק המילים, חמוד שלי.
זה כל עולמך שהולך ומצטמק לגודל פלאפון ולתאי מוח אס-אם-אסיים . לצערי, ילד חסום שלי, אתה כבר לא תגיד יותר לאמא "מה את חושבת לך? מה פתאום שאני אעשה שעורים עכשיו? כשכל החברים משחקים בגינה ורק חזרתי עכשיו מבית הספר! למה את מקשה עלי את החיים?". במקום כל זה אתה תגיד "נראה לך?" - וזהו. אמרת הכל. היא כבר תבין. או שלא.
נראה לך? דיייייי (אילוסטרציה: shutterstock)
ואם מספרים לך סיפור מדהים, שממש קשה להאמין שקרה, כמו למשל שהילדה הכי יפה בבית הספר אמרה שאתה נחמד, אני בגילך הייתי צועק "אלוהים! אני אוהב אותך! אני מאושר! אני מרחף! אני בשמיים!". אתה, לעומת, זאת תסתפק ותגיד "דיייייייייייייייייי", ואת זאת יבינו כל החברים. אני קצת פחות.
לו לפחות במקום כל "כאילו" שאתה דוחף אחרי כל מילה, היית משתמש במילה חדשה ומשמעותית - אני כאילו, חושב שאם כאילו, היית כאילו, אומר פחות כאילו, היה מקום למילים אחרות - כאילו, במקום כאילו.
אתה מאוד לא תאהב מה שאגיד לך, אבל אני די מרחם עליך. אתה לא יודע מה אתה מפסיד. אין לך מושג איזה עולם דמיוני בניתי לי מן הספרים והשירים של ילדותי. אתה ילד מתוק ומקופח שלי, לא יודע אפילו שזה קיים.
אתה לא מתלהב יותר מכלום
כל קשקוש הוא "מדהים" ומה שאתה אוהב זה "לייק", ואם אתה לא רוצה משהו אז זה "לא בא לי" (מה לא בא מי לא בא לאן לא בא) או "אין מצב" (איך מצב הוא אין או יש, חשבת על זה פעם?) ואיך תתלהב ממשהו כשהכל פחחחחחח? וכל מי שמנסה לספר לך סיפור יפה הוא בסך הכל "חופר", "קודח" או "ארכיאולוג"?
ואם כבר התאמצת ויצאת מגדרך, והודעת "לא בא לי" - שזו כבר היסחפות, ובכל זאת ממשיכים לשכנע אותך, אז אתה נסגר עוד יותר ואומר "חומה!", וזה באמת סוף פסוק, כאילו דא. אין לך מושג איך נפגעתי בהתחלה, כשעוד לא ידעתי שאוצר המילים שלך כאוצר נמלה (רחל, יודע מי זאת? מה אתה צוחק?), איך נפגעתי כשאמרת לי "תרגיע" כאילו השתוללתי ואני בסך הכל רציתי לקרוא לך שיר של ע' הלל. מה אתה צוחק עכשיו? מה אמרתי? ע' הלל? זה משורר.
ראיתי אצלך שיר שהעתקת: "הכל בסתלבט / הכל בסבבה / הכל נהדר / הכל על הכיפק / הכל בפנאנה / הכל בג'ננה". כן. זה שיר יפה. מסכים איתך. אני לא הולך להסתבך שוב (כשתגדל אני אספר לך איך מסתבכים עם מילים). "קמת בבקר על הצד המחורפף / שמת פופקורן בסיר והוא נשרף / על כל הפרצוף היום התחיל באוף / אל תהיה שפוף / תזרום".
כן חבוב שלי, גם זה שיר יפה שמצאתי אצלך, בעיקר ה"מחורפף" וה"תזרום". אבל יש עוד שירים יפים שאתה לא יודע על קיומם, ולו ידעת - אולי אוצר המילים שלך היה גדול יותר, ואולי היית מדבר איתי יותר כשאני בא לבקר, כי היו לך ככה קצת יותר מילים.
תשמע למה אני מתכוון
"לילה לילה מסתכלת הלבנה / בפרחים אשר הנצו בגינה / בפרחי היקינטון / בגננו הקטון". נכון יפה? למשוררת קראו לאה, והיא כתבה גם לגדולים. מה זה לבנה אתה שואל, ואתה צודק. פשוט יותר ירח. ולמה יש לי דמעות עכשיו? סתם, זבוב שעבר. זה שום דבר.
חיים, חיים נחמן קוראים לו (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
תשמע שיר אחר: "מעבר לים במדינות הים, שם איי הזהב, שכחתי מה שמם, עם גדול ורם, עם ישר ותם, ומלך עליהם כמוהו לא קם. וגנים למלך מעבר לים, ציפורי גן עדן מקננות בם".
למשורר קוראים חיים, חיים נחמן. מה זה מקננות אתה שואל? וציפור גן עדן? מסכן שלי, מאיפה שתדע.
מאחר ואני מאוד מעוניין שתמשיך לדבר איתי , אחזור לשיר יפה שמצאתי אצלך: "צ'ופסטיק, צ'ופסטיק, צ'ופסטיק, צ'ופסטיק / כמו זמזום באוויר / בז בז בזזה תפוס חזק שחבל"ז מזמז פגז / קופצים פה בטירוף / ערס פנקיסט זקן / אין דברים כאלה / אין דברים כאלה, אין". הלוואי ולא היו, הלוואי!
יאללה ביי חמוד שלי , ותרגיע, חפרתי לך מספיק בראש, כאילו דא! אשכרה נדנדתי ברמות, עד שחשבת אותי לגזוּר, בתכל'ס? מודה שכל הנאום שלי אליך היה פחחחחחחחחחחחחחח אחד גדול.
אבל פליייייייייז אל תעשה לי איגנור, בכל זאת אני "לייק" אותך מאוד.
התוכנית "גאון ברדיו" משודרת מדי שישי בין 13:00 ל-15:00 ברשת ב'
מפיקת המאמר: טל וינגרטן
