תמונת המצב כזאת: הפלשתינים הביעו נכונות להתחיל במשא ומתן ישיר עם ישראל על בסיס עקרונות אובאמה שהוצגו בנאומו על המזרח התיכון: סידורי בטחון והגדרת המדינה הפלשתינית על בסיס גבולות 67 עם חילופי שטחים בהסכמה. ממשלת ישראל בראשות נתניהו סירבה להצעה. נתניהו אמר לא לכול העולם.

"מעוניין להגיע לתוצאה במשא ומתן, בהכרה אמריקאית ולא בהצבעה באו"ם כאשר ארצות הברית מתנגדת". עבאס

בבית הלבן מעריכים כי אם נתניהו היה אומר כן ולא מציג סדרה של לאווים אפשר היה להודיע על פתיחת המשא ומתן והפלשתינים היו מושכים את תביעתם לקבל הכרה באו"ם. האמריקאים יודעים כי מחמוד עבאס עצמו היה מעוניין להגיע לתוצאה במשא ומתן, בהכרה אמריקאית ולא בהצבעה באו"ם כאשר ארצות הברית מתנגדת.

כדי ללחוץ על נתניהו ולשכנע אותו להיכנס לנתיב ההדברות קיים בכיר בבית הלבן שיחת רקע עם מנהיגים יהודיים. סטיבן סיימון, מחזיק תיק המזרח התיכון במועצה בלאומית בבית הלבן, זה שהחליף את דן שפירו בתפקיד לאחר שמונה לשגריר ארצות הברית בישראל, הזמין לשיחה את החשובים שבין מנהיגי היהודים. הדברים שאמר להם שיקפו את אכזבתו של הממשל מסרבנות נתניהו. הוא האיץ בהם ללחוץ על ישראל לומר כן למשא ומתן על בסיס הגדרת אובמאה - שכן האלטרנטיבה תהיה קשה ביותר.

המסר ברור: חודש אחד בלבד נותר כדי לבחון אם יש סיכוי לחידוש המשא ומתן. נתניהו אמר בעצם לא. הוא אמר זאת מול המצלמות בעת שנפגש עם הנשיא אובאמה בבית הלבן. הוא חזר על כך פעמיים נוספות בוושינגטון. פעם כאשר נאם בפני ועידת איפ"ק ופעם כאשר נשא נאום בפני שני בתי הנבחרים בקונגרס.

הסירוב של נתניהו לא מובן לממשל האמריקאי: הרי הנשיא אובאמה עצמו אמר כי לא מדובר על חזרה לקווי 67. מדובר על חילופי שטחים ואחרי שאלה יוחלפו לא יהיה זה יותר קו 67 אלא קו חדש שיסמן את הגבול בין ישראל לבין מדינת פלשתין.

נתניהו יודע היטב כי אין פתרון אחר לסכסוך הישראלי פלשתיני: איש לא המציא את הגלגל. גם ממשל בוש דיבר בדיוק על אותה נוסחה - בסיס קווי 67 כאשר ישראל מספחת את הגושים ונותנת תמורתם שטחים חלופיים. אין חדש תחת השמש, הרי איש לא ציפה שיקימו את המדינה הפלשתינית בדרום הסהרה. נתניהו נתפס גם בממשל האמריקאי כאיש חכם, מעודכן, בקיא. הוא יודע שמדינת פלשתין תקום ליד מדינת ישראל וכל מה שנותר לעשות במשא ומתן הוא לדבר על הפרטים. אובאמה הציע לבודד את שתי הסוגיות הבעייתיות יותר: נושא הפליטים ומעמדה של ירושלים. בשתי סוגיות אלו הוא הציע לקיים דיון לאחר שיסומן הגבול בהסכמת הצדדים ויקבעו סידורי הבטחון.

נתניהו הבין היטב על מה אובמה מדבר והחליט לומר לא. המסקנה היחידה שהתקבלה בבית הלבן מסרובו היא שהוא לא רוצה, ואם נתניהו לא רוצה המהלך לא יתקיים כי לטנגו הזה צריך לא רק שני שותפים אלא שני שותפים שבאים בנפש חפצה וברצון טוב. האכזבה מנתניהו בבית הלבן התעצמה בימים האחרונים: הם משוכנעים כי ההזדמנות המוחמצת היא אשמתו של נתניהו.

בינתיים הצליח הממשל האמריקאי לשפוך מים קרים על היזמה הצרפתית. הם לא רצו לתת למדינה אירופית להוביל, אבל גם הבינו כי עדיף לישראל שארצות הברית תהיה זו שמנצחת על המהלך. הצרפתים לא אהבו מה שעשתה להם הילארי קלינטון כאשר במחי יד בטלה את היוזמה ואמרה "ועידה בצרפת תהיה לא פרודוקטיבית כי הצדדים עדיין אינם מוכנים". שר החוץ הצרפתי אלן ג'ופה עמד לצידה של קלינטון בוושינגטון כאשר אמרה לעיתונאים שזה מהלך סרק ועל כן אין מה לדון בו. לא פלא שיומיים לאחר מכן, דיפלומט צרפתי בכיר ביותר כינס בוושינגטון כמה כתבים בכירים כדי להסביר להם שהיזמה הצרפתית אמנם ספגה מהלומה, אבל עדיין לא מתה. "אנחנו לא נסכים למצב של סטטוס קוו", אמר הדפלומט בשיחת רקע שבה התחייבו המשתתפים לא לייחס אליו את הדברים. "צרפת לא תהיה מוכנה למצב בו אין תזוזה. אנחנו גם לא רואים את ההסכם בין הפתח לחמאס בעיה. כאשר תהיה ממשלה משותפת לא צריך לזהות חבר בה כאיש פתח או איש חמאס. אפשר לומר נציג הממשלה וכך אפשר לנהל איתם משא ומתן דבר שלא התאפשר קודם כי החמאס מוגדר במערב כארגון טרור".

במילים אחרות: היזמה הצרפתית שעדיין חיה ונושמת לא פוסלת על הסף הדברות עם החמאס בעתיד.

כדי שהיזמה הצרפתית, כמו יוזמות נוספות של הקוורטט, לא יצברו תאוצה צריך נתניהו לומר כן לאמריקאים. הוא יכול לומר "כן אבל" ולאפשר תחילת משא ומתן שכן אם זה לא יקרה בחודש הקרוב, זה פרק הזמן אותו הקציבו האמריקאים למיצוי האפשרות, תעמוד ישראל באחד הרגעים המשמעותיים של בידודה הבינלאומי.

צרפת ככל הנראה תצביע בספטמבר בעד הכרה במדינה פלשתינית. מדינות ערב כמובן יצביעו בעד, וגם מדינות מוסלמיות כולל ערב הסעודית, מה שיגרום למשבר משמעותי ביחסי ריאד-וושינגטון, שכן בית המלוכה הסעודי כבר הבהיר לארצות הברית כי הוא לא מבין איך אובאמה מושיט יד אחת לעולם המסולמי ומבקש לבנות אליו גשר ואת היד השניה הוא מרים כדי להטיל וטו על הכרה של המדינה הפלשתינית במועצת הבטחון.

בבית הלבן מדברים על כך שנתניהו גורם נזק לישראל על ידי בידודה בעולם, והוא יכול היה בקלות למנוע זאת אם היה מוכן להיכנס למהלך שהציע אובמה, מהלך שהוא המובן מאליו: בסיס גבולות 67 וחילופי שטחים. בממשל האמריקאי מודאגים לא רק מבידודה של ישראל בפורומים בינלאומיים אלא גם מהאפשרות שאחרי שעצרת האו"ם תכיר במדינת פלשתין, גם אם המשמעות לכך היא סמלית בלבד, תחל התקוממות פלשתינית וצעדות גדולות של פלשתינים לעבר גבולות 67 ולעבר מזרח ירושלים.

בסוף יולי תחילת אוגוסט המציאות המדינית תהיה שונה: אם לא תהיה הפתעה של הרגע האחרון יסכמו אז בבית הלבן כי לא ניתן להביא לחידוש השיחות, ואין כל אפשרות למנוע את המהלך באו"ם. העולם יכיר במדינת פלשתין. זה לא יגרום להקמת מדינת פלשתין בפועל, אבל יהיה זה ציון דרך משמעותי, וסמל רב עוצמה.

אחר כך יחל אובאמה באופן מעשי את המרוץ שלו לקדנציה שניה בבית הלבן. המזרח התיכון יראה לו רחוק ומעצבן כאשר ינסה להתמקד בכלכלה האמריקאית שכן נשיא מנצח אם הוא טוב לכלכלה ולא אם הוא יצירתי בנושאי חוץ. סדר העדיפויות של הבית הלבן ישתנה בסוף הקיץ והמסקנה הברורה היא שהנשיא, גם אם לא יאמר זאת בפה מלא, ירים ידיים וארצות הברית תעבור לפעולות תחזוק הסכסוך הישראלי-פלשתיני ולא תבזבז יותר את זמנה ומרצה בניסיונות להביא פתרון. זהו מצב שישראל לא יכולה להרשות לעצמה ולנתניהו יש חודש אחד בלבד כדי להפוך את סדרת הלאווים שלו לנכונות שתאפשר לישראל לצאת מהמלכוד.