מי מתנגד להעדפת יוצאי צבא?
בישראל של 2011, מותר להעדיף את האחר, בשם אידיאלים אוניברסליים, בתנאי שאינו מתנחל, וגם אם אינו חדל מלחתור תחתיך
"חובת ההעדפה שנקבעה לאוכלוסייה הערבית עלולה להתרוקן מתוכן, אם תתקבל הצעת החוק", קבע היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין בפנייתו לראש הממשלה כדי שיעצור את קידום החוק להעדפת יוצאי צבא ושירות לאומי בקבלה לעבודה בשירות המדינה. יו"ר הכנסת ריבלין קבע מצדו כי "השירות הציבורי אינו הזירה להעדפת יוצאי צבא".
ריבלין כמו וינשטיין וכמו מני מזוז לפניהם, מבינים ומממשים כדבעי את טעמיה של אותה עידית תקשורתית, אקדמית, תרבותית ומשפטית, היודעת למי יאה ההעדפה המתקנת. למשל, לבני המגזר בקבלה לאקדמיה, כפי שהדבר אכן מיושם באוניברסיטאות בישראל ובכמה מכללות, כמו בשירות הציבורי. אך חלילה שתינתן העדפה דומה ליוצאי צבא, שכן אז ייחשב הדבר להפרה בוטה של פסיקת בית המשפט העליון, אליבא דווינשטיין, או לסממן פשיסטי-גזעני נוסף בדמוקרטיה הישראלית השוקעת, לדידם של לא מעט מקובעי הטעם והריח המקומיים.
העובדה הטריוויאלית כי לא מעט מדינות מערביות, כמו צרפת וארה"ב, גם בעידן אובמה, מקנות עדיפות של ממש ליוצאי צבא גם במשרות ציבוריות - אין בה כדי לשנות במאום את המסקנה המתקדמת והנאורה כי דווקא חיילים משוחררים, בניגוד לשלל העדפות מגזריות או מגדריות הנוהגות בשירות הציבורי, פסולים מכל וכל להעדפה ממסדית.
בשנים האחרונות, כמעט שלא הונחה על סדר יומנו סוגיה הנוגעת לערביי ישראל מזה או להעדפת יוצאי צבא מזה, שבה לא מצא עצמו רוב גדול של הציבור חלוק לחלוטין על שופטיו, עיתונאיו, סופריו, אמניו וכמה מנבחריו - בין אם נגע הדבר בחוק האזרחות, באישור התמודדותן של מפלגות ערביות מסוימות בבחירות לכנסת, בחלוקת קרקעות קק"ל, בייהוד הגליל, בוועדות קבלה ביישובים קהילתיים ובהעדפת משוחררי צה"ל (כשבעניין זה כמובן חוברים לאותם כוחות הקדמה גם יהודים טובים שהשתמטותם היא אומנותם).
לפני קצת יותר משנה, כאשר ביקש ליברמן להעניק עדיפות מה ליוצאי צבא ובוגרי השירות הלאומי בקורס הצוערים של משרד החוץ, עמדו כמה משרי העבודה, ובהם פואד וברוורמן, על רגליהם האחוריות תוך שהם מבהירים מדוע אפליה מתקנת של ערבים בשירות הציבורי נחוצה עד מאוד ומדוע העדפת יוצאי צבא בשירות זה היא פסולה מכל וכל.
ברוח זו נקבע קו פרשת המים המבדיל בין מגיני הדמוקרטיה לבין הקמים עליה לכלותה; בין העושים לטובת ערכי הצדק, השוויון וקירוב האחר לבין הרומסים אותם ברגל גסה. זה הקו המבחין בין ציבור יהודי גדול, הסבור שנאמנות למדינה, שירות צבאי הכרוך לעתים בסיכון חיים של ממש ואי הזדהות עם אויביה הם נימוקים לא מבוטלים בהתקנת זכויותיהם של אזרחיה, לבין "חבורות עילית" אקדמיות, פוליטיות, תקשורתיות, משפטיות ותרבותיות, המתחלחלות מעצם התניה שכזו.
בדיוק כפי שזהו החיץ המפריד בין אזרחי ישראל ברובם, שבשבילם מדינה יהודית היא קצת יותר מססמה ריקה מתוכן, לבין קבוצת מיעוט המלאה עד להתפקע מעצמה, שדמותה הרוחנית עוצבה בבתי גידול, המקדשים כמעט ללא תנאי את השוויוני, האוניברסלי, קבלת האחר והעדפתו המתקנת - בתנאי שאינו מתנחל - גם אם אינו חדל מלחתור תחתיך וכופר בזכותך למדינה יהודית משלך.
"צבע הדברים תלוי בצבע המשקפיים", קבע המשורר נתן אלתרמן לפני שנים רבות, ובעיני כוחות הקדמה ב-2011 העדפת לובשי החאקי לשעבר, ולא רק בשירות הציבורי, נראית משום מה כדומה יותר ויותר להעדפתם של לובשי החולצות החומות (סמל "פלוגות הסער" של היטלר).
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
