וייטנאם: שיט תענוגות במפרץ הא-לונג

השארנו את המולת האופנועים מאחורינו בהאנוי, ויצאנו לדרך במיניבוס מקרטע. נסענו שלוש שעות וחצי מהבירה עד לעיר הנמל הא-לונג סיטי אשר בפרובינציית Quang Ninh שבווייטנאם. במיניבוס היינו 16 אזרחי העולם שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא כנראה אהבה לטיולים, נופים ותרבויות, מהולה בקורטוב של יצר הרפתקנות - שמיתרגם לטיול מסוג כזה בארץ שכזאת.

>> הכל אני יכול: אטרקציות, טיולים ובילויים בחופש הגדול

במיניבוס ישבו שישה ישראלים, ביניהם שני ילדינו בגיל העשרה, שישה סטודנטים גרמנים בחופשת קיץ ארוכה ושני זוגות אוסטרלים שנפגשו בפעם הראשונה בטיול הזה. על החבורה ניצח המדריך צ'ו, בוגר לימודי תיירות באחת מאוניברסיטאות האנוי ובעל תעודת מדריך מוסמך.

שיט תענוגות לכאורה - על סירה

הא-לונג ביי הוא אחד ממוקדי התיירות המרכזיים של וייטנאם, ולא בכדי - תופעה נרחבת של קארסט עיצבה נוף ייחודי מבחינה גאולוגית ונופית. אלפי איים בגדלים שונים ובצורות שונות המזדקרים גבוה מעל פני המים ועטורים צמחייה טרופית סבוכה, יוצרים נוף ציורי סוראליסטי המשתרע על שטח נרחב. שטח המפרץ הוא מעל 1,550 קמ"ר והוא כולל כ-1,600 איים ואיונים, בנויים סלעי גיר וברובם פראיים. השונות הגאולוגית יצרה גם מגוון ביולוגי מעניין - במפרץ מתקיימות מערכות אקולוגיות שונות, כגון יער גשם טרופי לח ומערכת אקולוגית ימית הייחודית למים השקטים והחמימים. הא-לונג ביי הוא ביתם של מאות מיני צמחים ובעלי חיים, ביניהם עשרות מינים אנדמיים.

היום הראשון להפלגה היה גדוש בחוויות, לכאורה מסע עינוגים על סירה, שיט נינוח במימי המפרץ השקטים והרדודים (האיים מהווים מחסום בפני הגלים והעומק המרבי הוא 20 מ' בלבד) בין אלפי האיים המזדקרים מתוך המים. לאחר ארוחת צהריים עשירה שהוגשה לנו בסיפון התחתון על מפות צחורות, ירדנו לסיור במערת נטיפים, ואחר כך עגנו במימי המפרץ וניצלנו את הזמן הפנוי לרחצה מהנה - קפיצות למים מהסיפון העליון (הסטודנטים הגרמנים), קפיצות מהסיפון התחתון (הישראלים), והיו כאלה שהסתפקו בירידה זהירה למים באמצעות הסולם (אני). המים היו חמימים ונעימים ולהפתעתנו, למרות הסירות הרבות שעגנו ושייטו בנתיב שלנו, גם נקיים.

איים קטנים בולטים כפטריות. מפרץ הא-לונג ביי (צילומים: יורי איזראילוב)

את היום היפה קינחנו ברביצה על מיטות השיזוף בסיפון העליון, בפטפוט קליל תוך כדי שתיית בירה קרה (הסטודנטים הגרמנים) או קפה הפוך (הישראלים) וצפייה בשקיעה האטית לתוך המפרץ. השמש שירדה אט אט הציגה בפנינו נוף בלתי נתפס, כשהשינויים באור זימנו בכל רגע זוויות ראייה וצילום חדשות ויפהפיות של אי בתוך אי בתוך אי, עד שהלילה ירד. שקט מוחלט השתרר, וסביבנו רק האיים החשוכים על צורותיהם המשונות. נצנוץ אורות הספינות השכנות שעגנו גם הן לחניית לילה הזכיר לנו שאנחנו לא לבד, וזה הרגיע במקצת. לא שפחדנו, אבל וייטנאם, ועוד צפון וייטנאם, והקונוטציות...

למחרת, כשהספינה העמיקה אל מרחבי המפרץ, שמנו לב די בהפתעה לחיים העמלניים והשקטים שרחשו סביבנו ללא הפסקה, למרות החום והלחות הכבדים. למדנו שהמפרץ אינו רק תופעה נופית מיוחדת, אלא מקום מגורים ופרנסה לאלפי מקומיים אשר חיים לידו, מתפרנסים מהתיירות וגם מזינים אותה.

ראשית – הצוות - צוות "ספינת האהבה" שלנו לא כלל את ג׳ולי הזוהרת או את קפטיין סקובי החייכן במדים הצחורים אלא משפחה צעירה - הקפטיין, אשתו ובתו הקטנה בת הארבע. הוא משיט את הספינה, אשתו מגישה את הארוחות וגם עורכת, מפנה, מנקה ושוטפת, ובין לבין מנסה בעייפות לעניין אותנו ברכישת תכשיטי פנינים פרי המפרץ, כשהילדה משתרכת אחריה לכל מקום. את הלילה בילו הבת ואמה על מזרן בתא הניהוג, ואת הקפטיין מצאתי בשעת בוקר מוקדמת ישן על מזרן דק בקצה מסדרון הסיפון התחתון.

נשות סירות האספקה או בלשוננו "סירות הגזלן" - בשחר היום השני, כשכל דיירי הספינה ישנו עדיין, מיהרתי לסיפון העליון עם מגבת וספר קריאה כדי להספיק ולנצל כל רגע של נוף, אך להפתעתי לא הייתי היחידה שהשכימה קום. מתחת לספינה כבר עגנו סירות האספקה, שתי סירות עמוסות משקאות, חטיפים, וקצת פירות, והרוכלות, אחת צעירה ואחת מבוגרת, שוחחו במרץ בטלפון נייד שאותו העבירו ביניהן, אולי קיבלו הוראות אחרונות, ואולי חילקו את הגזרה לפני היציאה ליום עבודה נוסף בין ספינות התיירים. הסירות והנשים המפעילות אותן ליוו אותנו במשך שלושת ימי השיט, חותרות בין ספינות התיירים וסביבן, ומציעות את מרכולתן.

במפרץ שטות ספינות בסגנון אינדו-סיני של שנות ה-20 למטרות תיירות

הכפרים הצפים

בהמשך היום פגשנו בכפרים הצפים, מקום מגוריהם של המקומיים המכונים "צועני הים" או "נוודי הים". הכפרים האלה הם בעצם משטח של חביות צפות ריקות מחוזק היטב, שעליו נבנו משטחי עץ ועליהם שלל מבנים: צריפים ופחונים בצבעי כחול, ירוק, אדום, ולידם מעגן לסירה ובריכות דיג (fishing ponds) מסביבם. על פי הנתונים הכתובים, במפרץ הא-לונג חיים כ-1,600 בני אדם בארבעה כפרים, ותושביהם, "צועני הים", עוסקים מזה שנים רבות בדיג בשיטות מסורתיות.

הפעילות סביב הכפרים מזכירה כוורת, פעילות בלתי פוסקת אך חרישית. הכפריים רובם מכוסים מכף רגל עד ראש כנגד השמש החמה, עובדים בשקט, וכמו בכוורת נראה שכל אחד יודע היטב את תפקידו. המוקד הוא בריכות הדיג. שטחן הכולל של הבריכות מוערך כיום ב-140 קמ"ר, ומגדלים בהן דגים, סרטנים, שרימפס, צדפות וחלזונות ים. באזורים הסגורים של המפרץ יש גם חוות לגידול פנינים מלאכותיות. מהיקף הפעילות ברור שמנוהל כאן עסק משגשג של חקלאות ימית. התוצרת שבעבר שימשה לתצרוכת עצמית של הכפריים מובלת מהמפרץ החוצה, ועל כך מעידות ערמות קופסאות הקלקר לאריזה וסירות המשוטים הנוסעות הלוך ושוב, נושאות את המטען הארוז. מעניין שאת החתירה מבצעות הנשים.

הכפרים הצפים הם מוקד לעסקים נוספים. נוכחנו בכך כשספינתנו הקטנה עגנה לפתע ב"מזח" של אחד מהם. דמות צנומה, הוא או היא, עטופה מכף רגל עד ראש, קיבלה את פנינו. לפתע, בתוך כל המהומה, בינות לפחונים והצריפונים בצבעי ירוק-כחול וכלובי הדגים, הלובסטרים והאויסטרים למיניהם, נמצא גם מחסן שממנו נשלפו בזו אחר זו עשרות סירות קיאק צהובות, והדמות, שהתברר שהייתה אישה, התאימה בזריזות מפליאה לכולנו משוטים, וביד חזקה ובוטחת עזרה לנו להשתחל לקיאק ושילחה אותנו זוגות זוגות לדרכנו.

לכל בית יש בריכת דגים צמודה שממנה מוציאם פרנסה

"האוסקר של הסביבה"

התכנית של אתרי מורשת עולמית, שבבסיסה תפיסה גלובלית של ערכי הטבע והתרבות בעולם כמורשת של כולנו, נחלה הצלחה רבה ומתבצעת באמצעות אמנה שמטרתה לפעול להגנה ושימור של נכסי תרבות וטבע בעלי משמעות אוניברסלית והראויים להיחשב כבעלי ערך תרבותי עולמי יוצא דופן (Convention Concerning the Protection of World Cultural and Natural Heritage). האמנה אומצה על ידי הוועידה הכללית של אונסק"ו בשנת 1972, ומאז חתמו עליה מדינות רבות, 186 במספר, ביניהן גם וייטנאם שהצטרפה בשנת 1987 וישראל בשנת 1999.

נשות "סירות הגזלן" במשמרת שנמשכת מעלות השחר ועד שעות החשכה

התואר "אתר מורשת עולמית" ניתן עד היום ל- 704 אתרים בשל מורשת תרבותית (cultural) ול-180 אתרים בקטגוריה של אתר מורשת טבע,(natural ) ולפעמים כאתר מעורב (27 אתרים). ההכרזה והרישום הם סיומו של תהליך שבמהלכו נבחנים כמובן נתוני האתר, אבל גם יכולתה ונכונותה של המדינה המציעה לרמה מסוימת של שמירה וניהול. האתר המוצע צריך לענות לפחות על אחד מעשרה קריטריונים שהוגדרו היטב. במקרה של הא-לונג ביי הוא נרשם פעמיים, לראשונה בשנת 1994 בזכות יופיו "ערך אסתטי מיוחד" (קריטריון 7), ובשנת 2000 נוסף לו רישום בשל ערכו הגאולוגי והגאומורפולוגי יוצא הדופן (קריטריון 8), וכך מתואר המפרץ שלנו באתר האמנה:

"הא-לונג ביי, הממוקם במפרץ טונקין, כולל כ- 1,600 איים ואיונים היוצרים נוף מרהיב של עמודי אבן גיר. בשל אופיים והמבנה התלול שלהם, רוב האיים אינם מאוכלסים ואינם מושפעים מנוכחות האדם. בנוסף ליופיו המיוחד והמדהים של האתר, יש בו גם עניין ביולוגי רב ונרחב".

היופי בתכנית הוא שהיא רותמת את המדינה לשמירה על הנכס המיוחד שברשותה באמצעות ההכרה, הפרסום ואפשרויות הסיוע במימון, וכשמטפחים גאוות יחידה ממילא גם מתגברת המוטיבציה הלאומית לשמירה ושימור האתר וסגולותיו המיוחדות. מעבר לתשומת הלב התקשורתית המתורגמת למשיכת תיירים למקום, אתר שנכנס לרשימה זוכה גם מהאפשרות ליהנות מכספי המימון של קרן אונסק"ו לצורך סיוע לאתרים הנמצאים בסיכון (world heritage in danger). מדינה חברה יכולה לבקש סיוע בין-לאומי לשם הגנה, שימור, זיהוי או שיקום אתרים שנכנסו לרשימה ונמצאים בסיכון.

נקודת העלייה לשיט שבה נפגשים סוחרים ותיירים

להיות (אתר מורשת) או לא להיות?

הזוג האוסטרלי קיצר את מסלול הקיאקים וחזר לספינה, גם אני ופרנץ, בן זוגי לשיט, החלטנו לשוב לאחור כשמצאנו את הקיאק שלנו משייט בים של שברי קלקרים, בקבוקי פלסטיק ושאריות מזון. ממש לא היה נעים לטייל כך, ועוד שכשמדובר באתר מורשת עולמית. כך התוודענו לעוד עובדה מצערת בשיט הפסטורלי הזה - האיומים הסביבתיים האורבים לאתר מפורסם.

יופיו של המפרץ ופרסומו מושכים אליו תיירים רבים, וכיום הא-לונג ביי הוא אתר חובה לתיירים בווייטנאם, אבל תנועת התיירות הגדולה טומנת בחובה גם איום סביבתי על המפרץ ועל המערכת האקולוגית המתקיימת בתוכו. התיירים, כלי השיט הרבים המובילים אותם, העגינה הלילית בתוך המפרץ (חבילות תיור של לילה או שניים בספינה) – כל אלה גורמים לזיהום נתיבי השיט העיקריים בשמני מכונות ודלקים הנפלטים מהספינות, בנוסף לשפכי השירותים ושאריות הארוחות הנזרקים מהספינות ונראים היטב בדרך.

גם הכפרים הצפים תורמים את שלהם. התושבים המקומיים אשר התקיימו שנים רבות מדיג וחקלאות ימית בשיטות מסורתיות שלא פגעו במערכות החיים במפרץ, שינו את אורחות חייהם בעקבות ההזדמנות הכלכלית שהביאה התיירות, ועל כך מעידים שברי הקלקר והפסולת הצפים מסביב לכפרים. היקף החקלאות הימית התגבר בהרבה, והוא צפוי רק לגדול בהתאמה לעלייה במספר התיירים. בשל עודף בחומרי מזון במפרץ בשילוב עם מימיו הרדודים יחסית גובר הסיכון לתהליכי אאוטריפיקציה (eutrophication) של הסביבה הימית, שבהם נוצר מחסור בריכוזי החמצן המומס במי המפרץ ונגרמת פגיעה באיכות המים והמגוון הביולוגי. בקיצור - דילמה סביבתית.

"צועני הים" עובדים במרץ. את תוצרתם הם מובילים למכירה מחוץ למפרץ

הסקרנות לדעת האם התכנית לאתרי מורשת עולמית מאפשרת התמודדות עם הסיכונים הטמונים בה עצמה הריצה אותי להיכנס לאתר האינטרנט של אונסק"ו. עיון באתר, המאופיין בשקיפות מלאה, מראה שהם כבר חשבו על זה... ממסמכי הרישום הראשון של הא-לונג ביי בשנת 1994 עולה כי הוועדה מרוצה מכך שהשלטונות הווייטנאמיים הגדירו את גבולות האתר והקצו סירת פטרול וצוות "מינימלי" לפיקוח עליו.

עוד כתוב שם שהוועדה רושמת את האתר וממליצה להכין תכנית ניהול מסודרת ולחזק את החקיקה הקיימת, כך שתאפשר שמירה על המפרץ. ממשלת וייטנאם ואונסק"ו עושים פעולות מעשיות וגם עורכים מעקב ובקרה אחר הנתונים. עם זאת, מסמך של אונסק"ו מהשנה האחרונה מפרט את האיומים העיקריים שזיהתה הוועדה במפרץ: גידול באוכלוסייה המקומית, לחץ תיירות גובר, פיתוח עירוני ותעשייתי וחוסר משאבים כלכליים וטכנולוגיים להתמודדות עם המצב.

אין מה לעשות; קשה להיות מפורסם וזוהר. המסמכים של אונסק"ו קצת הרגיעו אותי, ובכל זאת המחשבה לא מרפה - שאולי היה טוב לו, למפרץ, להישאר בתולי, בלי הפרסום, בלי ספינות העץ, בלי התיירות המאורגנת וללא התואר היוקרתי, כמו פעם.

"תשמור על העולם ילד אם תראה, תפסיק להיות... תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים".

דוד ד'אור

• הכתבה פורסמה בגיליון יוני 2011 של הירחון "טבע הדברים "
  

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד