"ספריית הלב": אדם מטייל בעולם ובנפש

"ספריית הלב" הוא ספר של תייר נפש גדול, צאצא נאמן לתיירי הנפש הגדולים של העולם. כשמו כן הוא: ספר שפותח את הלב בפני הקוראים בוידוי שנוצר דרך דיבור על ספרים. חלק מהספרים המוזכרים בו הושיעו את הכותב, אחרים הם ספרים שעיקרם ווידויים של בני אדם אחרים, ממקומות ומזמנים שונים. הספרים כולם עולים בתודעתו של המספר תוך כדי מסע שהוא עורך בעולם האמיתי - יוון, איטליה והונגריה.

"ניסיתי להבין מה הסיבה לכך שאני כל כך זקוק לספרים" (עטיפת הספר)

מתוך "ספריית הלב"

על היום השלישי כתוב בספר בראשית פעמיים כי טוב, והספר שעולה ממעמקי לבי הוא הספר הרטוב, העבש והעזוב שראיתי מושלך מחוץ לבית הכנסת האשכנזי שבשכונת ימין משה. אני עדיין מריח אותו וזוכר איך עמדתי מולו בלי שיכולתי להבין למה השליכו אותו, התכופפתי והרמתי אותו, ראיתי שהוא כמוני, פגום, וכיוון שנתלשה ממנו כריכתו הרגשתי שאני מחזיק בידי נשמה בלי גוף.

הייתי בן שמונה, אולי תשע, וכיוון שעוד לא ידעתי שיש יהודים המעדיפים את הנשמה על הגוף תיארתי לעצמי שהשליכו אותו מפני שחסרה לו כריכה, ניסיתי לדפדף בו אך זה היה קשה כי הדפים הרטובים נדבקו אחד לשני כמו אחים בעת צרה, על העמוד הראשון והחלק ראיתי כתמי רטיבות שדמו למפה מסתורית המתארת את העולם שחבוי בתוך הספר, הכתמים הזכירו לי את הצורות בתוך ספלי הקפה בוץ שאמי אהבה להביט בהן ולנחש באמצעותן את אשר צופן לה גורלה.

הפכתי דף וראיתי באמצע העמוד השמאלי באותיות גדולות: בראשית, עברתי דף וקראתי: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה... את כתב רש"י שמימין לא ידעתי לקרוא ואת הארמית של תרגום אונקלוס משמאל לא הבנתי, הצמדתי את נחירַי לספר והרחתי אותו, היה לו ריח של אדמה רטובה, טרייה אך גם רקובה, אחר כך החזרתי את הספר למקום אליו הוא הושלך, לעפר, לאדמה הרטובה, לבּוֹץ.

סבי נהג לקחת אותי עמו בשבתות לבית הכנסת הספרדי שבשכונת ימין משה, הייתי יושב לידו על ספסל מול הבימה, מקשיב לתפילה ומשתעמם, כשהקהל היה קם לתפילת שמונה־עשרה הייתי קם ומצפה שהתפילה תסתיים ויגיע הרגע הגדול בו יפתחו את ארון הקודש והמתפללים יוציאו את התורה. נרגש הייתי מביט בספר המורם שהוצמד אל חזהו של הנושא אותו עד לבימה, בדרך עבר נושאו של הספר בין המתפללים שהתקרבו והצמידו את שפתיהם לספר ונשקוהו. ספר התורה עטור הנשיקות היה מכוסה בבד משי שעליו רקום כתר עשוי כולו מחוטי זהב, לפני שקראו בו פשטו מעליו את לבוש המשי, העמידוהו על הבימה וגללו אותו עד שהגיעו לפרשה בה קראו באותה שבת.

על ידיותיו העליונות של הספר הונחו רימוני כסף עם פעמונים זעירים שדמו לעגילים, הם היו הדבר המענג ביותר שזכור לי מביקורי הילדות שלי בבית הכנסת, אהבתי להביט בהם, אהבתי את לבוש המשי הרך ואת כתר הזהב שהיה רקום עליו, אבל את מה שהיה כתוב בפנים עוד לא למדתי לאהוב, הייתי מבוהל מהחוקים, מהאזהרות ומהעונשים, הם נראו לי קשים יותר מהחוקים ומהאזהרות שכבר חנקו את חיי.

הסידור שהחזקתי בידי בבית הכנסת היה מונח על ברכי כשהוא תמיד פתוח במקום הלא נכון, עיני היו נשואות לארון הקודש הנעול שבתוכו ספרי תורה לבושים בבגדי משי ולצדם מונחים רימוני כסף יפהפיים, שם, נח לו סגור בחשכה גם לבי, עד לפעם הבאה כשיוציאוהו יחד עם התורה. זה היה אז באותם ימים של ילדות ובדידות כשהתאהבתי בספר הלא מרובע, המגולל, בזכותו אהבתי גם את דלתות העץ של ארון הקודש שכלא בפנימו את הספר היפה והשותק.

ישבתי תחת צלו של עץ ממנו נשרו פרחים ורודים על ראשי, קראתי בספר על חייו של המשורר והצייר היפני יוֹסָה בּוּסוֹן, רוח נעימה ריחפה וערב רב חלף מסביב. נסעתי לבד אך היו עמי שבעה ספרים, ביניהם ספרו של דוד המלך אהובהּ של סבתי. פרחיו הוורודים של העץ נשרו כמו שנשרו פעם מעץ הדעת על אדם וחוה, לפני שהסתירו את גופם בדעת יגון ובלבול. הבטתי בהמון שחלף על פני כמו שאפשר להביט רק כשנמצאים לבד ורחוק מהבית, כל מי שהבטתי בו נהיה ספר, צועני עבר בין שולחנות בית הקפה ניגן באקורדיון ושר, המילים של השיר היו הכתב והאקורדיון היה הדפים.

טיילתי בשווקים של אתונה וניסיתי להבין מה הסיבה לכך שאני כל כך זקוק לספרים, ברחוב וִיסִיס עצרתי מול חנות לידיות של דלתות בכל מיני גדלים, צבעים וצורות, בלי ידית לא ניתן להיכנס וגרוע מזה לצאת, ספר הוא כמו ידית של דלת, דרכו נכנסים לעולמות נפלאים ואחר כך גם יוצאים, לדון קישוט היו המון ספרים, אך הם שימשו אותו לכניסה בלבד, כי כשהיה עליו לצאת לא ידע דון קישוט איפה הידית ונשאר בפנים. נסעתי ברכבת לפטרס, השמש עוד לא שקעה, הבטתי למרחקים אל הדרך לוונציה, אחר כך ישבתי בבית קפה בנמל וחיכיתי למעבורת, בדמיוני ראיתי איך הם מפליגים בים, האומללים חבריו של אודיסאוס שאכלו אותם קיקלופים או דגי טרף גדולים, נהגי משאיות קשוחים המתינו כמוני ל"אִיקָרוֹס פָּאלָאס", המעבורת שבתוך מלתעותיה היינו מוכנים להיבלע.

כפי שעשיתי פעמים רבות קודם, כשנסעתי לכתוב, חיכיתי לרגע בו אוכל להיכנס למעיו של הספר, כמו יונה הנביא שפעם בלע אותו לווייתן. הבטתי בים שהלך והאפיר, בהרים מסביב שהשחירו ומילמלתי לעצמי את שורות הפתיחה של איתקה, שירו הידוע של קוסטנדינוס קוואפיס.

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת. חשבתי

על השחר שמפציע, על הספר שאני כותב ועל הקרבה בין מפציע לפצע, על הלילה עטור הכוכבים שיֵרד לבסוף גם על הספר ועל מותו יום אחד כשהקורא יסיים לקרוא בו ויסגור אותו כמו שסוגרים ארון מתים, חשבתי גם על תחיית המתים לה יזכה אם ישובו לקרוא בו. ילדה קטנה דיברה עם הוריה בשפתו של פינוקיו והכינה אותי לוונציה, המעבורת הפליגה בחצות, ישבתי על הסיפון וקראתי שיר של בּוּסוֹן.

כְּבָר עֶשְׂרִים יוֹם בַּדְּרָכִים מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ שֶׁל הַמְּטַיֵּל עַנְנֵי סְעָרָה קְרֵבִים מחבר הספר על חייו של בּוּסוֹן כתב שעשרים ימי מסע בתקופתו של המשורר הנם מרחק של מעט יותר משלוש מאות מייל ושהמטייל אינו יכול לעצור ולנוח כיוון שענני הסערה הקרבים מאחורי גבו מסמלים צרות גדולות שהשאיר מאחור, היה זה שיר שעמו היה לי קל יותר להתחיל ולספר קטעים מספריית הלב.

עייף, צף בים הרוחש והגועש, על סיפונה של "אִיקָרוֹס פָּאלָאס" עמדתי והבטתי בשמים זרועי הכוכבים ובירח החלוד, נשאתי תפילה וביקשתי שלא יאונה לי רע על הים, אחר כך עזבתי את הסיפון וירדתי לתאי. דג האדם קורא ממעמקים אחר כך עולה לרגע מן הים ומציץ, מביט בידיעה ונלכד.