עור התופת

כמו מיליוני מעריצים ברחבי העולם, גם אני חיכיתי זמן רב ל־12 בספטמבר 2008, תאריך יציאת Death Magnetic של מטאליקה. מכיוון שעברו חמש שנים מאז האלבום הקודם והמאוד לא מוצלח שלה, Saint Anger, כססתי ציפורניים וציפיתי לשמוע את הכיוון החדש של הלהקה האהובה עלי. וההמתנה השתלמה: שירים מצוינים, נגינה קיצונית מהסוג שהיה אחראי לחלק גדול מהפרסום של מטאליקה בתחילת דרכה, ולחנים מלאים בדיסטורשן שמחמם את הלב.

חצי שנה אחר כך יצא משחק בסדרת "גיטאר הירו" שהוקדש כולו ללהקה. כשחזרתי איתו הביתה, הדבר הראשון שעשיתי היה להזמין חברים מכורים כמוני. אחרי שעה של התלהבות חסרת פרופורציות אמר לי אחד מהם: "תגיד, יש מצב שהשירים החדשים נשמעים יותר טוב במשחק מאשר בדיסק?". הנחתי לרגע את גיטרת הפלסטיק, הקשבתי לטלוויזיה, והבנתי שהוא צודק: פתאום הייתי מסוגל לשמוע ניואנסים וצלילים קטנים שלא שמעתי בדיסק. ותבינו, מדובר בחתיכת פלסטיק כסופה שהייתי דבוק אליה חודשים. 

כששבתי אל האלבום המקורי הבנתי שהוא מטונף מרוב רעש. מטאליקה, בעוד צעד לא ברור - כמו ניסויי הסאונד הכושלים שעשתה ב־Saint Anger - הוציאה את החדש שלה בווליום היסטרי שגמר למעריצים המסכנים שלה על האוזניים.

 וזה קרה בגלל ברוך גדול בהרבה ממטאליקה עצמה, שנפלה קורבן למלחמה של ממש בתעשיית המוזיקה העולמית. לא סתם קוראים לזה Loudness War.

וכל כך חזק למה. "מלחמת הרעש" מתחוללת כבר 30 שנה, אבל רק בעקבות המקרה של מטאליקה החלו לעסוק בה התקשורת וקהל המאזינים. השורה התחתונה, בלי לבלבל לכם את השכל עם מונחים טכניים, היא שבגללה יוצאים לשוק אלבומים רבים בדיוק בווליום הפסיכי של Death Magnetic.

זה קורה בסיום ההקלטות והמיקס. אז מגיע שלב המאסטרינג, שבו קובעים איש מקצוע, המפיק והאמן המבצע את עוצמת הסאונד שתספק את חוויית ההאזנה הטובה ביותר. זה גם השלב שבו הם מחליטים (או במקרים רבים, שבו כופים עליהם) להגביר את הווליום ובכך להחריב את המוזיקה שהוקלטה. מלבד האלבום של מטאליקה - שאותו דרשו המעריצים להוציא בעריכה דיגיטלית חדשה, ללא הצלחה - סבלו מהבעיה כותרים חשובים כמו Appetite for Destruction של גאנז אנד רוזס ו־A Rush of Blood to the Head של קולדפליי, כמה מהאלבומים של אואזיס, ואינספור מקרים מעולם המטאל. אז למה זה מגיע לנו?

מחקרים הוכיחו שהאוזן האנושית מגיבה טוב יותר לתדרים גבוהים. על פי התיאוריה, ככל שהסאונד חזק ודחוס יותר, המאזין לא צריך לרדוף אחרי המתרחש בשיר; הוא מקבל הכל לפרצוף, או יותר נכון לאוזניים. ברגע שתעשיית המוזיקה האמריקאית קלטה את הקטע, היא התחילה להגביר את הווליום ופתחה במרוץ אבסורדי בין חברות התקליטים: למי יהיה אלבום רועש יותר. ושהיה ברור, גם אוזניים בלתי מזוינות יכולות להבחין בהבדל. מי שיקשיב לאלבום שעבר מאסטרינג רועש ואז לאחד שלא, יבין מיד שמישהו מנסה לעבוד עליו.

בהיסטוריה של מלחמת הרעש היו שני רגעים קריטיים. הראשון היה הולדת התקליטור, שעליו ניתן לצרוב הקלטה דיגיטלית בתדרים גבוהים יותר מאשר על ויניל או קלטת. השני הוא כניסת האייפוד והשאפל לחיינו: אנחנו שופכים אלבומים למכשיר, לוחצים על שאפל ונותנים לו לבחור בשבילנו שיר רנדומלי. חברת התקליטים מצידה רוצה שאם ייבחר משהו של אמן שלה, הוא יהיה השיר הכי חזק שייקלט באוזניים. אגב, לא יעזור לכם אם תנסו להחליש: מוזיקה בתדרים כואבים שמנוגנת חלש נשמעת עוד יותר גרוע.

המוזיקאי הבריטי סטיבן ווילסון, מנהיג להקת פורקיופיין טרי והחצי השני של אביב גפן בהרכב בלאקפילד, העלה לא מזמן הצעה מעניינת: דיסקים שנפלו קורבן למלחמת הרעש יגיעו עם מדבקת אזהרה, כמו אלה שמבשרות על מילים גסות, וככה נדע שהאלבום הספציפי הזה עלול לכאוב לנו באוזניים יותר מאחרים שיש לנו על המדף. החלישה לעשות עמותת Turn Me Up, שהוקמה כדי לעזור לאמנים לשלוט בצליל הסופי של יצירותיהם; היא מציעה לבדוק אלבומים לפני יציאתם לשוק, לגלות לאמנים אם נפלו קורבן למאסטרינג מחריש אוזניים, ולהכשיר טכנאי סאונד שיהיו מוכרים בתעשיית המוזיקה כמי שאינם משתמשים בשיטה הרועשת. מרשים, לא?

אל תשדרג, תשנמך. גרג ראריסון, טכנאי מאסטרינג אמריקאי, טען לאחרונה במגזין הסאונד המוערך Mix שהמלחמה כבר קרובה לסיומה, למרות שישנם עוד חיילים שדוגלים ברעש. לדבריו, ברגע שיושלם המעבר מתקליטורי פלסטיק לקבצים, מפתחי התוכנות של נגני המוזיקה הניידים יילחמו בקברניטי חברות התקליטים עם טכנולוגיות משלהם. הוא גם מקווה שאם וכאשר יקום דור חדש של טכנאים, מפיקים ומנהלים מוזיקליים, הוא יהיה פחות חמדן מזה ששולט בתעשייה כיום ומחזיק במושכות כבר עשרות שנים.

עד אז, אני אמשיך לשמוע את האלבום של מטאליקה בגיטאר הירו.