יושב ליד הזמן: על החדש של גרוסמן

"נופל מחוץ לזמן", ספרו החדש של דויד גרוסמן, מכונה סיפור בקולות. זוהי הגדרה נכונה, משום שמדובר בסיפור דרמטי הנמסר לקוראים באמצעות מספר קולות של דמויות שקופות, שלא נותר להן דבר פרט לקולן, והוא בלבד מכונן את קיומן. גרוסמן פותח את הספר ביציאתו של אב שכול אחר בנו המת. אט-אט, מצטרפות דמויות נוספות למסע אל עבר המתים הצעירים; כל דמות והסיפור הפרטי שלה, האובדן, חוסר היכולת להשלים, להמשיך הלאה.

מסע בגיהנום שהוא החיים (עטיפת הספר)

במבנה ספרותי לא סדור, במה שניתן לראות כהכלאה בין כתיבה דרמטית לשירת קינה והבלחות פרוזאיות, טווה גרוסמן את המארג הסיפורי החזק ביותר שלו עד כה. הוא מאמץ סגנונות ביטוי מגוונים אך אינו נכנע להם. כך הוא אינו מדייק בכל החריזות, נע בין משקלים ליריים לקטעי פרוזה קטנטנים.

הוא משלב קללות ודיבור יומיומי עם נופך אגדתי ודמויות שנדמה כי הן לקוחות ממעשיית עם. לצד שבירה של השפה, הוא מדגיש את יופייה של העברית על ידי משחקי מילים ואנלוגיות. גרוסמן מכין תבשיל קדירה לוהט ומתבל אותו מכל הבא ליד.

הדיבור אל מול השקט

האפקט הרגשי של התבשיל הוא עצום, ולא משום הסיפור הביוגרפי של גרוסמן, כי אם מתוקף החוויה שבמפגש בין העולמות, כפי שבא לידי ביטוי בספר. עולם החיים עומד תדיר אל מול עולם המוות, הנשים מול הגברים, הילדים מול המבוגרים, הדיבור אל מול השקט, הסטטיות של הרגש אל מול הדינמיות של ההליכה. נקודות המפגש יוצרות חיכוך, אלימות, בערה; ואלו מועברים אל הקוראים בעוצמה רבה.

ב"נופל מחוץ לזמן" מצליח גרוסמן לחבר בין אלמנטים שונים וספרו הוא מעין יציר כלאיים של "אשכבה" מאת חנוך לוין והמעשייה "החלילן מהמלין", רק שבאלו הוא מכניס תפנית מעניינת. הגרוטסקיות של לוין, הבחינה המעמיקה והתובענית של המוות והאבסורד לצד המרגוע והנחמה: אלו מופיעים גם בתהלוכת ההורים השכולים של גרוסמן.

ותהלוכה זו מהדהדת את אותו חלילן, אשר סחף אחריו את ילדי העיירה לאבדון, משום שהופר ההסכם עמו. גם אצל גרוסמן כאמור הדמויות הולכות לאבדון, רק שהפעם מדובר במבוגרים, בהורים (ממש כמו אלו שילדיהם נלקחו מהם על ידי החלילן), והאבדון אינו נקודת הסיום, כי אם נקודת המוצא.

הדמויות שגרוסמן מתעד את מסעם העגום נמצאות בגיהינום שהוא החיים לאחר מות ילדיהם. הליכתן היא לעבר איזו נקודה נכספת באבדון, בה יזכו לפגוש את הילדים, לחוש מהם עוד רחש קל, אולי אפילו יצטרפו אליהם או להפך, יצליחו להמשיך הלאה. גרוסמן טורף את הקלפים: הוא אינו מניח את החיים והמוות כדיכוטומיים. הוא מציב אותם אחד מול השני, אך למעשה מתיך אותם ומראה - בדיוק וברגישות האופייניים לו - עד כמה הם בלתי נפרדים.

תהלוכת ההורים החיים נתונה במארג השכול, אשר איננו מצב של חיים, והם הולכים מהופנטים מצער ותוהים, בדומה למחזה של לוין, על ממשותו של האובדן, העבר הרחוק והמוות המקיף אותם.

חומה קפקאית בסוף המסע

תחושה של פריצות, של שטף דיבור ורגשות עומדת במרכז חוויית הקריאה בספר, כאילו הדברים נמסרים בעת התרחשותם. כל עמוד בספר חזק, מעניין ומרגש, כאשר איננו נחפזים להגיע לנקודת שיא מסוימת או לקתרזיס. אנו חווים את הדמויות קרוב אלינו, את השפה השבורה שלהן, את כאבן ויגונן. הן סובבות סביב צירן, עד שמגיעות לחומה הקפקאית בסוף המסע ומבינות, כשם הספר, את משמעות הנפילה מחוץ לזמן.

קולות רבים שלובים בסיפור. קולות הנמסרים לנו בציטוטים ישירים, עם מעט קטעי קישור פרוזאים או מה שניתן לתפוס לעתים כהוראות במה. פרט לאב היוצא ראשון למסע בעקבות בנו המת, אותו ניתן בבירור לזהות עם המחבר, הקולות המאכלסים את הסיפור הם כולם קולותיו של גרוסמן. הזיהוי הנ"ל מתאפשר בשל המרקם העדין שנוצר, בו קולות ההורים השכולים מתלכדים לכדי סימפוניה (א-הרמונית לעתים) ומטשטשים את הזהויות האינדיבידואליות.

הקולות משתלבים זה בזה, מחקים זה את זה ומתנגדים. כמוהם כמבעים שונים של הנפש הלובשת צורות שונות. אך בנוסף לכך, קולות הדוברים השונים מחזקים את ההוויה הכאוטית, הכואבת וחסרת המנוחה של העולם הסיפורי; עולם בו לא רק כל אחד יכול להיות אב או אם שכולים, אלא שכל התושבים בו איבדו את ילדיהם.

העיר המתוארת בסיפור היא מרחב אדיר ממדים וחונק גם יחד. היא מכילה בתוכה את אותם אנשים

כואבים, שיגונם כה רב עד כי הוא משתלט על העיר כולה ואינו מאפשר מפלט. התמונה המתקבלת לנגד עינינו הקוראות היא תמונה אפורה וקודרת, והמסע אליו יוצאות הדמויות מהווה אלומת אור בודדה, איזה ניסיון קלוש למצוא אור בקצה המנהרה, גם אם האור הזה יתגלה כשלהבת נר נשמה.

את "נופל מחוץ לזמן" קוראים בנשימה אחת. לא ניתן להניח אותו לרגע, והטקסט קשה, נוקב ומטלטל. אי-דיוקים כאלו ואחרים ומעידות פה ושם אינם פוגעים במרקם העדין של הסיפור ובמרבית המקרים, אף משרתים אותו נאמנה. זאת משום אותה תחושה של תלישות, של ניסיון למצוא מילים, של כאב ושל אימה הנובעת מתוך הצורך של המחבר לכתוב על השכול והאובדן, להעניק לו מילים, להכניס את המוות לתבניות צורניות של כתיבה. עול המוות ניצב אל מול תחושת אשמה, הרצון בפגישה נוספת עומד בניגוד להכרח להמשיך לחיות.

גרוסמן מתמודד עם הפרובלמאטיקות באמצעות המילים, מכיוון שכך הוא יודע לחיות, והתחושות החריפות והחזקות הללו מתורגמות לאחד הטקסטים המרגשים שנכתבו בעברית בשנים האחרונות. טקסט שניתן לפרקו לגורמים ולבדוק את אופני הביטוי שלו. אך זהו גם טקסט שניתן ואף רצוי לתת לו לחלחל פנימה, לסחוף אותנו אל אין-זמן ואין-מקום ולחוות את ההיעדר באמצעות המילים הפשוטות והמדויקות כל כך של אמן אמיתי.

"נופל מחוץ לזמן", מאת דויד גרוסמן. הוצאת הספריה החדשה, 187 עמ'.