החרדית שעושה צחוק מהמצוות
מדוע נשים דתיות הולכות למקווה? למה לחרדיות יש כל-כך הרבה ילדים? והאם יש קרחת מתחת לפאה? בבלוג "יהודיה בעיר הגדולה", אליסון ג'וספאס צוחקת כל הדרך לחזרה בתשובה
אליסון ג'וספאס היא יהודיה אמריקנית ומצחיקולית אמיתית, וריאציה של שרה סילברמן, אם תרצו. רק שבניגוד לקומיקאית היהודיה ההיא, ג'וספאס רותמת את חוש ההומור לשירות הדת היהודית.
בבלוג שלה "Jew in the city", היא מסבירה לסטפני מבוסטון למה נשים דתיות הולכות למקווה, ולג'סיקה מלוס-אנג'לס על הסיבה המסתורית שבגללה חרדיות חובשות פאה. ואם גם לכם יישארו בסוף הכתבה שאלות פתוחות כמו "למה חרדים עושים הרבה ילדים?" או "האם היהדות היא באמת שוביניסטית?" תוכלו להיכנס לבלוג שלה ולהשתעשע כל הדרך לחזרה בתשובה.
אנשים משוגעים
שיחה טלפונית עם בעלת הבלוג מקלקלת במעט את "החוויה המלאה". מעבר לקו אי-אפשר לראות את הפרצופים המצחיקים שהיא עושה, וכל שנותר הוא להתרשם מהומור אמריקני שמתובל, לטובת המראיינת מישראל, בביטויים עבריים כמו "קידוש ה" ו"מדינת ישראל". אלה מזכירים לנו שמתחת לכל הצחוקים, מסתתר גם מסר.
"למה לדתיים יש כל כך הרבה ילדים?" (Jew in the city)
ג'וספאס, ילדה טובה ניו-יורק, גדלה בבית יהודי-אמריקני די טיפוסי. "היינו קונסרבטיבים", היא מספרת. "היהדות הייתה מעין חוויה תרבותית, שכללה בעיקר אוכל, לזכור את השואה וממש-ממש לאהוב את מדינת ישראל. כלומר, ידעתי מה זה פסח וחנוכה, אפילו חגגנו אותם בצורה מסוימת. אבל יחד עם זה אכלנו צ'יזבורגר ונסענו בשבת. היהודים האורתודוכסים היו בעינינו 'האנשים המשוגעים'.
"בגיל שמונה התחלתי לשאול שאלות כמו 'למה אנחנו כאן?' ו'מה אנחנו אומרים לעשות פה בעולם?' והתשובה שקיבלתי מההורים והמורים הייתה מאוד ברורה - 'לא יודעים'. המחשבה שהשאלות האלו אולי קשורות לדת שלי, לא עלו אז בכלל בראשי".
לא רק פולקלור
בגיל 16 חזרו השאלות. רב אורתודוכסי הופיע בתיכון של ג'וספאס, והרצה על "מסכת אבות"
והקשר בינה לבין הפילוסופיה הסינית. היא התרשמה עמוקות. "זו הפעם הראשונה שהבנתי שיש ביהדות משהו עמוק יותר מפולקלור", היא אומרת. "באותו קיץ נסעתי לחופשה ביערות הגשם של הוואי. השהות במקום היפיפה הזה, מוקפת בצבעים ומרקמים, הובילה באופן הכי טבעי לתחושה שיש משהו שאחראי לכל הפלא הזה. רציתי להכיר אותו יותר מקרוב.
"יהודים אורתודוכסים לא היו בכלל אופציה. אבא שלי תמיד היה חוזר מבית חולים עם סיפורים לא נעימים עליהם, 'הם מריחים, מלוכלכים, לא מדברים אנגלית'. לא ידעתי בכלל שיש ביניהם הבדלים, שיש חסידים ויש דתיים-לאומיים, שיש כל מיני. ניסיתי להמשיך ללמוד ולהעמיק את הידיעות שלי ביהדות, אבל מהר מאוד הבנתי שהמסגרת הקונסרבטיבית יכולה לקחת אותי עד גבול מסוים ולא מעבר לזה".
שבת - הסיפור האמיתי (Jew in the city)
ואז הכירה ג'וספאס משפחה יהודית אורתודוכסית (בכלל לא מלוכלכת ומאוד נחמדה), שעזרה לה ללמוד עוד. גם פלאי הטכנולוגיה, כמו האינטרנט, הפכו עבורה כלי למפגש בלתי אמצעי עם חומר על יהודים ויהדות. במקביל ל"חזרה בתשובה", היא השלימה תואר בפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה היוקרתית.
יש לך קרחת מתחת לפאה?
"אבא שלי היה המתנגד הכי גדול לכיוון שאליו פניתי. אני זוכרת את עצמי אומרת לו 'אין לך זכות להתנגד למשהו שלא באמת הכרת ופגשת מקרוב'. עכשיו הוא התחיל ללמוד ולהכיר, הוא אומר לי 'לא האמנתי כמה שזה יפה ועמוק, כל חיי צחקתי על זה, ולא הבנתי מה אני מפסיד'".
גם בקרב שאר החברים והמשפחה גברו קולות המרי. "שאלו אותי אם השתגעתי, וכשהתחתנתי הגיעו גם
השאלות של 'למה לעזאזל את הולכת עם פאה?' ו'האם יש לך קרחת מתחת?'" מצאתי את עצמי עונה לאין ספור שאלות מוזרות שקשורות לאורח החיים החדש שאימצתי. כך שהחיים שלי היו למעשה ההשראה הכי טובה לבלוג".
לפני כחמש שנים הכירה ג'וספאס, באמצעות אתר שעוסק באמהוּת, עיתונאית מספרד שביקשה להכיר את אורח החיים היהודי. "היא הגיע אליי לראיון בדירה במנהטן, ומהרגע שפתחה את הדלת היא הייתה בהלם מתמשך. פתאום התברר לה שבדירה שלנו יש רהיטים בסגנון אורבני-מודרני, שאני לא הולכת עם בורקה, ושהאישה האורתודוכסית והמטופחת שמולה היא גם משכילה. זה היה עבורה שוק.
"דיברנו שלוש שעות, ובמהלך השיחה היא כל הזמן חזרה ואמרה לי כמה מיתוסים ניפצתי לה, ושצריך לעשות יחסי ציבור לאורתודוכסיה היהודית. ואז אמרתי לעצמי, 'היי, למה שאני לא אעשה את זה?' וככה זה התחיל".
זה קידוש השם
ההומור תמיד ליווה את ג'וספאס. היא מעידה על עצמה שהיא נהנית מאוד לבדר אנשים, להצחיק ולחייך. "הסרטונים שאני עושה חייבים להיות קצרים ולהצחיק, בנוסף למסר. כך גם הפוסטים שלי, אני כותבת דברים משוגעים על עצמי, ואנשים נהנים לקרוא ולצחוק. והם גם נשארים לשורה התחתונה שבסוף. הומור עוזר לאנשים להתחבר. את משיגה את תשומת ליבם, אם הצלחת להצחיק אותם".
למרות האינסטיקט המיידי שמקשר בין שם הבלוג לסדרה המצליחה "סקס והעיר הגדולה", ג'וספאס ממהרת להסביר: "זה ממש לא היה בכוונה. פשוט רציתי משהו שיתאר אותי 'כיהודייה במנהטן', וככה זה יצא".
לדבריה, לבלוג פונים מגוון רחב של אנשים. רבים מהם לא-יהודים, שמגלים עניין בדת היהודית. אך קהל היעד האמיתי שלה הוא היהודי-חילוני בארצות הברית. "זה לא כמו בארץ, שגם חילונים מכירים את מושגי היסוד ביהדות, בארצות הברית - חוץ מזה שהם יהודים, הם לא יודעים כלום. המטרה שלי היא לתת לכל אחד מהם את היכולת להכיר את הדת של העם שלו.
"החלום שלי הוא ליצור אווירה יותר חיובית סביב היהדות. זה קידוש השם מבחינתי. יש הרבה חוזרים בתשובה שמראים את הסרטונים שלי למשפחה שלהם כהסבר. יש גם יהודים שהיו שייכים בעבר לאורתודוכסיה, יצאו משם ומספרים לי שבעזרת הפוסטים והסרטונים הם מוצאים את עצמם מתחברים מחדש".
אנחנו משפחה
כאמא במשרה מלאה לארבעה ילדים פעלתנים, ג'וספאס מתחזקת את הבלוג שלה בשם התרומה לעולם היהודי: "את הסרטונים אני עושה בעזרת ידיד שמתעסק בתחום, והוא כמובן גם שותף למטרה, אז אני מקבלת מחיר זול... אני מרגישה קצת כמו רבי שמעון בר יוחאי, שנמצא במערה ולומד, ומלמעלה מחליטים להצמיח לו את עץ החרובים. אני מאמינה בזה, וגם העץ יבוא".
גם שם, במנהטן הרחוקה, מודעים לקונפליקטים הבוערים בישראל בין חרדים, דתיים וחילונים.
היא ממהרת להגן על כבודנו, ומציינת שזה לא באשמתנו - זה פשוט עניין גנטי. "אנחנו עם קשה עורף, ככה הוגדרנו. גם אצלנו, המאמינים, יש את בית הכנסת 'שלנו' ואת זה ש'אליו לא הולכים'. גם אנחנו מפוצלים לכל-כך הרבה קבוצות: יש דתי-לאומי, וחרדי-לאומי, וחסיד כזה וחסיד אחר. הפיצולים לא נגמרים, במקום שנתמקד במה שמאחד אותנו.
"אני מייחלת ליותר הבנה בין הצדדים, שנמצא את שביל הזהב. צריך לזכור שבסופו של דבר, אנחנו משפחה אחת. וגם אם לא מסכימים על אידיאולוגיה, צריך לא להפסיק לנסות למצוא את המכנה המשותף. אני לא מאמינה שצעקות 'שבעס' על נהגים, יובילו למקום הזה. אחדות - לכבד אחד את השני - זה מה שחשוב. כשכל-כך הרבה רוצים להשמיד אותנו, חברים, אנחנו חייבים למצוא את הדרך להישאר יחד".
לפנייה לכתב/ת 
