כן אקטואלי

עם כל הכבוד ל"עצמאות" של אהוד ברק, שתי התנועות החדשות והמסקרנות ביותר בנוף הפוליטי הישראלי לא מגיעות מהכנסת. קוראים להן "השמאל הלאומי" ו"אם תרצו", הן לא חולקות מצע רעיוני ואפילו נחשבות ליריבות מרות, אבל באופן מפתיע יש להן מכנה משותף בולט במיוחד: שתיהן נשענות על אותו אידיאל ציוני שהרצל הגה לראשונה בסוף המאה ה־19, ומבחינתן הוא רלוונטי ולוהט מתמיד.

את הזהות הפוליטית של "השמאל הלאומי", שבראשה עומד אלדד יניב, ניתן להבין כבר משמה; את זאת של "אם תרצו" מבינים תוך כדי שיחה של חמש דקות עם ראשיה, רונן שובל וארז תדמור. בזה דווקא התנועות חלוקות: שובל טוען ש"אם תרצו" ממוקמת במרכז הקשת הפוליטית הישראלית, ואלדד מסרב לקבל את ההתמקמות הזאת. בדיון פתוח שנערך בין השניים באוניברסיטת בן גוריון לפני כשנה ביקש אלדד משובל פעם אחר פעם שיצא כבר מהארון הפוליטי; העובדה שחיכה שנייה תמימה לפני שאמר את המילה "הפוליטי" הציתה שם דרמה קטנה. אולי ככה נראים הדברים כשאתה עדיין לא עומד בראש מפלגה רשמית, ומרשה לעצמך להשתעשע קצת. את שובל, אגב, זה לא הצחיק בכלל. שם המשחק מבחינתו הוא המהפכה הציונית השנייה, ובמהפכה כמו במהפכה, אין זמן למשחקים.

הפגנת השמאל הלאומי (צילום: ג'ורג' גינסבורג) 

אפשר לאהוב או לשנוא את המסרים של שובל, ואפשר להניח שמתנועה לאומית בהגדרתה לעולם לא יצא קול שמוכן לפשרה טריטוריאלית. זה מסביר למה עיתונאים רבים בוחרים להשתמש בו כנציג הימניות החדשה בפוליטיקה המקומית, אלא שאת שיעורי הבית הוא עשה דווקא אצל חברי "שלום עכשיו": אלה החלו כבר בשנות ה־80 לקדם את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, ומקונספט מוקצה הפכו אותו לבסיס אידיאולוגי איתן שבו מאמינים היום רבים מהישראלים. "אם תרצו" הוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה במטרה לעשות אותו דבר בדיוק: להיפרד מהפלסטינים. אבל הפעם בשם הציונות.

ההתפתחויות האלה מעניינות במיוחד מפני שבשנים האחרונות הפכה הציונות לכמעט כינוי גנאי: ברחבי העולם השוו אותה לגזענות, בדיון המקומי טיאטאו אותה אל מתחת לשטיח, ופוליטיקאים התרחקו ממנה כמו מאש. באמצעות חזרה למנהיגי העבר כמו הרצל, יאיר שטרן ואחרים, שקלסתרוניהם החלו להתנוסס על חולצות ברחבי הקמפוסים בארץ, "אם תרצו" החזירה את הציונות לאופנה הסטודנטיאלית. באותה שעה ממש עשו את זה גם אלדד יניב ו"השמאל הלאומי", פשוט מהצד השני.

יניב כבר מזמן לא סטודנט. הוא הפך לאחד מעורכי הדין העסוקים בארץ, שימש יועץ משפטי של מפלגת העבודה, סייע לברק להיבחר, ודאג להתנקש בקריירות פוליטיות של אנשים דוגמת אברהם בורג. אבל מתישהו נשבר לו מכל זה. הצעד הראשון היה לארוז את החליפות היקרות שלו בשקית זולה ולהניח אותן מחוץ לפח האשפה; הצעד הבא היה לחבור למחזאי שמואל הספרי ולנסח יחד איתו מניפסט חדש שנועד לטלטל את אנשי השמאל בישראל.

עשרות אלפי עותקים מהמניפסט הודפסו וחולקו חינם. מי שקרא נחשף למילים הקשות של יניב והספרי, שחפו מכללי הנימוס המקובלים בפוליטיקה המקומית. כינויי גנאי כלפי מתנחלים, משתמטים ואפילו פוסט־ציונים נורו על מקלדת חבוטה בלילות ארוכים שבהם השניים לא הפסיקו לכתוב. ואמנם עשרות אלפים קראו את המנשר ומילאו את מרחבי האינטרנט בתגובות, אבל כיכר תחריר המקומית נותרה שוממה. כנראה בגלל שכולם ישבו מעבר לכביש, על הבר בבראסרי, ולא יכלו לעשות הרבה אחרי עוד לילה רווי באלכוהול. זה היה השלב שבו שלף יניב את נשק יום הדין מבחינת שמאלנים רבים - הלאומנות, או בשמה המקומי, הציונות.

ככה, בלי שום כוונה, שתיים מהתנועות הפוליטיות הכי משמעותיות שצצו בישראל בעידן הנוכחי מתבססות על רעיון זהה: בית לעם היהודי. אלא שכל אחד מראשי התנועות משתמש בו בצורה אחרת, כמובן. בדיון שנערך באוניברסיטת תל אביב נשאל יניב איך הוא יכול להחשיב את עצמו לציוני אם הוא בעד חזרה לגבולות 67' - או במילים אחרות, איך הוא יכול לוותר על חלק מהבית היהודי הזה. בלי למצמץ טען יניב שהעיקרון החשוב בעיניו הוא שמירה על המדינה היהודית לפי הגדרתה; הדגש הוא על הרוב היהודי, ואת זה אפשר להשיג רק באמצעות היפרדות מוחלטת מהפלסטינים. ככה הוא רואה את הציונות.

ליניב אין בעיה לומר דברים שיעבירו חלחלה בקרב שמאלנים, בדיוק כמו שלרונן שובל אין בעיה לצאת מגבולות הגזרה של הימין המסורתי. ארז תדמור אפילו טען באוזני שהם שקלו להופיע ב"האח הגדול", הכל לטובת המטרה. בפגישה שנערכה במטה "אם תרצו" סיפר לי אחד הרכזים על פעילי התנועה שעוזרים לבדואים בדרום להשיג אישורים שישפרו את תנאי המחיה בכפרים. אותם בדואים שירתו בצה"ל, ומבחינת שובל ותדמור זה מספיק: מי מבין האוכלוסיות האחרות שחיות במדינה ומקבלות את הריבון הציוני שותפות לדרכם. האחרים, יהודים או לא, הם האויבים. ככה הם רואים את הציונות.

במפגש אחר של "אם תרצו" - עם קהל של אוונגליסטים אמריקאים, שמאלנים במיוחד - שובל ירה מילים כמו "ממזרים" לתיאור חברים בתנועות מסוג "שוברים שתיקה". הוא לא מוכן לשים לעצמו שום רסן. בדיוק כמו אלדד יניב, את הקורקטיות הפוליטית הוא משאיר לפוליטיקאים מהדור הישן. אפילו את זה שהוא אוהד הפועל תל אביב האיש לא מסתיר. כן, מה אתם יודעים. בנאדם שגר מעבר לקו הירוק אוהד את הקבוצה באדום.

הקולות היום נשמעים חדשים, אבל אם מקשיבים להם היטב, שומעים רעיון ישן נושן ממש כמו הארץ הזאת. בדרך למפגש ההוא עם האוונגליסטים, שנערך במנזר באזור גילה - מקום שפעם אולי יהיה חלק ממדינה אחרת - נסעתי על כביש 443. אני חייב להודות: משהו בנוף הטרשי שם מחובר לנימי התודעה הבסיסיים ביותר שלי, שלנו. אלה הנימים שניזונים מרעיונות גדולים כמו הציונות, וכנראה שרעיונות כאלה מחזירים לאנשים את החשק להיות מעורבים. פוליטיקאים השכילו להבין את זה לפני עשרות שנים; אלדד ושובל מניחים את זה גם כיום ובונים בדיוק על זה את הדרך לירושלים, הראשון כנבחר ציבור פוטנציאלי והשני כלוביסט. התומכים שלהם עוזרים לנזקקים, מפגינים, תולים אינספור שלטים, מארגנים דיונים, ובקיצור עושים בדיוק ההפך מחבריהם לספסל הלימודים, שהמעורבות שלהם נוטה להסתכם באפס. התמריץ טמון באידיאולוגיה, והאידיאולוגיה זהה לזאת שהניעה ועדיין מניעה אנשים מכל העולם להגיע דווקא לישראל.

מצרים היא רפובליקה איסלאמית. כך גם ירדן, לבנון ושאר מדינות האזור. ישראל היא מדינה יהודית בהגדרתה. קשה לדעת עד כמה היתה לרונן שובל השפעה ישירה על כך, אבל העובדה הזאת מוזכרת יותר ויותר לאחרונה. אפילו שלי יחימוביץ', הסמן הימני של השמאל הישראלי בימים כתיקונם, התנגדה למינוי של דב חנין לראשות עיריית תל אביב בגלל דעותיו האנטי־ציוניות. שובל לא נמצא הרחק מאחוריה בכל הנוגע לאומץ שלו לצאת נגד מחנה ביתו. מחוץ לאור הזרקורים ולפלאשים של המצלמות הוא נשאל לגבי סוגיית החזרת השטחים, ובחר לומר שמבחינתו אין מה להחזיר: האדמה הזאת מעולם לא היתה שייכת לפלסטינים. מצד שני, לדבריו, יש אפשרות ריאלית ש"ישראל תיתן שטחים למען הסכם כלשהו, שיחזק את המדינה הציונית היחידה על המפה". ואני אומר תיתן, תחזיר, העיקר שמישהו כבר יעשה משהו.

הרבה מאיתנו תולים את חוסר הסיכוי להתקדמות מדינית בבני דודנו העיקשים. האמת היא שצאצאיו של האיש שהלך לנסר את בנו כי שמע את אלוהים מדבר אליו הם לא יותר גמישים. להזכירכם, היינו צריכים את מלחמת יום כיפור שתגאל אותנו מהאופוריה של מלחמת ששת הימים כדי להשתכנע ששלום עם מצרים הוא הכרחי. מלחמה בהיקף כזה לא יכולה להתקיים עם הפלסטינים, וחשוב מזה - אנחנו לא ממש זקוקים כרגע למלחמה.

כדי למכור לישראלים הסכם שלום כיום, ללא הסכנה הקיומית ההכרחית, צריך לחזור לתחושות הבטן. זאת אותה תחושת בטן שמתעוררת כשרואים את האהדה ההולכת וגוברת ל"השמאל הלאומי" ול"אם תרצו", שמלמדת כי הרוב פה עדיין לא מוכנים לוותר על המדינה היהודית. קצת אירוני שבעידן הנוכחי נדרש רעיון ותיק כמו ציונות כדי לקדם מהלך אמיץ כמו הפרדה? יכול להיות. אבל בזה כוחם של רעיונות טובים. הם נשארים כאלה גם אחרי לא מעט שנים.