חזרה לחיים והגשמת חלום: מסע בעולם על אופניים

כשהייתי ילד היתה לי פנטזיה ליטול את הגלובוס המואר שאבא קנה לי, לעצום עיניים, לסובב בחוזקה ולהמתין בסבלנות עד שהעולם יחדל מלהסתובב. או אז אניח את אצבעי על כדור הפלסטיק וסוף סוף אפקח את עיני כדי לגלות להיכן אסע הפעם הזו. וכך אסע לי שוב ושוב ושוב עד שאכסה את הגלובוס כולו.

שנים רבות, רבות מדי, חלפו מאז אבל נראה שהפנטזיה הזו מעולם לא נמוגה לה. מעולם לא הרגשתי שהתקרבתי לגעת בחלום הנשכח ההוא. תירוצים דווקא היו בשפע: זמן, כסף, קריירה, עבודה, ילדים. כל הדברים הרגילים.

אלא שמשהו קרה לי ב-12 באוגוסט 2008, כשהטיל הרוסי ההוא שפגש אותי בכיכר אחת בגיאורגיה בשלהי מלחמה לא שלי שאותה סיקרתי כעיתונאי "ידיעות אחרונות", וכמעט קיצר את חיי באבחה. למרות שנכשל במשימתו המקורית, רסיסיו שניקבוני ככברה דנו אותי לתקופה ארוכה של שיקום והתאוששות מענים וכואבים ברובם, אבל גם מעוררי השראה ומאירי עיניים. העובדה שהפציעה הקשה הותירה אותי עם מגבלות לא פשוטות בעיקר ברגלי הימנית שחלק ניכר משריריה שותקו לצמיתות, רק העצימה אצלי באופן מוזר את תשוקת ההרפתקנות, כאילו מוטלת עלי מעין חובה לדחוף את עצמי לגלות את גבולותיי החדשים.

אם תרצו, אני חש בצורך אז לקרוא עליהם תיגר.

למזלי עמד לרשותי כלי עזר מופלא: אופניים. יכולתם לחפות במידה רבה על החולשה הקשה ברגלי הימנית בעזרתה הפעילה של רגלי הבריאה, איפשרה לי לסיים לפני כשנה את "הטראנס אלפ ", אחת מתחרויות החובבים הקשות בעולם שהתקיימה על פסגות האלפים. ההצלחה ההיא עודדה אותי לנסות להגשים בחודשים האחרונים את חלום הגלובוס הישן שלי בכמה שינויים מתחייבים.

מגיע לראש הנקרה, במסגרת האימונים למסע (צילום: צדוק יחזקאלי)

הרעיון הוא לבחור בכמה פינות מרתקות ברחבי העולם ולחצותן באופניים. על הפסגות המיתולוגיות באיטליה ובמפרצוני ניו-זילנד בעזרת אופני כביש, בגבעות אנגליה הרכות על אופניים מתקפלים, בסבך הג'ונגלים של לאוס באופני שטח וברחבי מדגסקר שבאוקינוס ההודי, בסין, ובשאר פינות עולם שעוד ייבחרו בחלקן בגחמה של רגע.

לדרך לקחתי עמי אופניים מיוחדים וריקשה נגררת שבה יימצא כל רכושי בחודשי המסע. עוד לקחתי איתי את הלפטופ וכמה עקרונות מנחים: לא לתכנן יותר מדי, לא לסחוב יותר מדי, ולהשאיר הרבה מקום לספונטניות וכנראה גם לשיבושים, לתקלות ובעיקר - להפתעות.  

לאוס: על רעב, אורז דביק, אופנועים וסכנות  

אני יודע שיגיע היום שבו הזיכרון וחלוף הזמן ירקחו לי את הרגעים האלה למרקם של חווייה נדירה ומזוככת, אבל נכון לעכשיו השאלות היחידות שניצבו אצלי על הפרק היו מה יותר גרוע ממה: רעב מציק מדלות ארוחת לבבות הבמבוק והאורז הדביק, או הצחנה כבדה מהגופות המיוזעים מסביב - כולל זה שלי - ללא מים זורמים להיטהר מתלאות מאמץ כביר של יום שלם בדרך לכאן? שאון הנחירות של גברי שבט ההמונג (hmong) השרועים מסביבי, או צינת הלילה החודרת דרך אניצי הקש של בקתת הכלונסאות? תשישות משעות על שעות שביליתי בטיפוס אופניים על שביליו ההרריים של יער גשם, או הקושי לעצום עין כשכל מה שמפריד בין גופך לרצפת העץ הנוקשה היא שטיח דקיק?  

בלב שדות התירס בלאוס (צילום: זיו שרצר)

האמת שלכל הקושיות האלו לא היתה רלבנטיות ב-קיפ (שמו של המטבע המקומי ששווה הרבה פחות מהגרוש הכי ישן). כל האפשרויות היו גרועות כמעט באותה מידה, וכולן היו נחלתי לפחות עד שיעלה סוף סוף השחר על בית הכפר הקטנטן הזה חסר השם, בצפון הכי נידח של לאוס.

עד שזה יקרה יחלפו עוד לפחות 10 שעות. ככה חיים בכפר שמקור החשמל היחיד שלו נמתח בחוטים פיראטים מגנרטורים קטנטנים מבוססי-מים, שהוצבו בנחל לא הרחק מכאן.

עונת היובש הארוכה ייבשה כמעט כליל את מקורות המים, והמפל הזעיר שנותר בקושי מספק די כוח לנורה קלושה אחת בודדה, התלויה בהכנעה בביתו של ראש ועד המפלגה הקומוניסטית בכפר שאצלו אנחנו מתארחים.

אותו ראש כפר "זכה" בשני רוכבי אופניים הזויים מארץ רחוקה שעל אודותיה איש לא שמע, וגם לא הסתקרן לדעת. הנורה הקלושה היחידה בכל הכפר היתה הפריבילגיה היחידה של הקומוניסט הנאמן, אבל למרבה הצער (שלי לפחות) היותך מוכתר הכפר מטעם המפלגה נשאה עמה גם חובות, ובמיוחד זו: להשכים את אנשי הכפר כולו עם עלות השחר בצרור הודעות צרחניות של הפוליטבירו הלאוסי, בשפה שאיננה מובנת לי כלל ועיקר. עוד אציין כי מערכת הכריזה שבעזרתה נישאו הדברים ממוקמת על מדף העץ הרעוע, בדיוק מעל ראשו של כותב שורות אלו.

אנשי הכפר ואני, לאחר ההשכמה הקולנית (צילום: זיו שרצר)

הפלאנגים מגיעים לכפר לפני השקיעה

אבל כל הקובלנות הללו עוד פעוטות לצד האורז הדביק ההוא, המאכל הלאומי של בני העם הטוב והעדין הזה. אלו היו תנאי חייהם מימים ימימה וככל הנראה גם בעתיד הנראה לעין, כולל התפריט דל הקלוריות ונטול החשמל והמים. האמת היא שהייתי צריך להיות חדור הכרת תודה שההמונגים - פעם סייענים של הסי.אי.אי במלחמת וייטנאם והיום חקלאים דלים הדבקים באורח מופלא במסורות ובאורחות חיים בני מאות שנים - קיבלו בברכה את צמד החייזרים הפלאנגים (זרים לבנים בעגה המקומית) שנחת עליהם ללא התראה בשביל המוביל אל הכפר באור האפלולי האחרון של היום, ולפניהם מטרטר אופנוע קטנטן אחד על נהגו המותש אף הוא.

נוכחותו של רוכב האופנוע המקומי בשיירת המוזרים הזו היתה ההמצאה והפיתוח המזהירים של שני הפלאנגים, זיו שרצר ואנוכי - השותפים להרפתקת האופניים בלאוס. בשונה מהרוכבים סובבי העולם הבלתי נלאים ששורפים קילומטראז' עצום ומשמים של אספלט תוך שהם סוחבים איתם את כל הבית כולל כיור המטבח -, אנחנו היינו נחושים לחדור על אופנינו אל הפינות החבויות של לאוס, שם חיים בני השבטים הססגוניים והאותנטים של המדינה שאורחותיהם השתמרו בין השאר בשל הריחוק מאורחות המערב.

נחושים לחדור לפינות החבויות. חוצה גישרון בלאוס (צילום: זיו שרצר)

לשם כך היה ברור לנו שלא נוכל להתמודד גם עם שבילי היערות וגם לסחוב את מסך ה-50 אינץ' מהבית. מכוניות ליווי הן בדרך כלל פתרון מוצלח. אבל בלאוס הקומוניסטית מצוי סוד נוסחת הצירוף של ארבעה גלגלים על אותה שילדה אצל מיעוט של מקורבי שלטון ופקידים מלחכי פנכה.

תאונת פגע וברח - ושוטר שעושה כביסה

אנחנו דווקא ניסינו תחילה את מזלנו עם מכונית. מייד אחרי שחצינו את המקונג מתאילנד ללאוס, הצלחנו לשכנע בעמל רב מקורב לצלחת, ממוצא סיני, ללקחת אותנו ואת אופנינו לעיירת המוצא של המסע. חיש מהר נרדמתי על ספסלה האחורי של הטויוטה החדשה, כאשר חבטה עמומה העירה אותי משנתי. פניו החיוורות של זיו אמרו כמעט את הכל: "אופנוע התנגש בנו בסיבוב", אמר בבעתה, והניד בראשו לעברו של הנהג "שלנו" שהמשיך לדהור כאילו כלום לא קרה. 

כך חוצים את המקונג עם אופניים (צילום: צדוק יחזקאלי)

הנהג הנמרץ-מדי גם בחר להתעלם מהפצרותינו לעצור, מבינים לחרדתנו שלמעשה היינו שותפים בעל כורחנו לתאונת פגע וברח. "police"! הטחנו בו בתקווה שיבין את המילה היחידה שהיינו בטוחים שתנתץ את מחסום השפה ותבהיר לו שמוטב ויחזור לזירת התאונה.

הוא בתגובה רק לחץ על דוושת הגז וחשק את שפתיו. זיו ואנוכי חשנו מחנק מההכרה שנטשנו מישהו המשווע לעזרה על הכביש מאחורינו.

בחלוף עוד כמה עשרות ק"מ הנהג עצר בפתאומיות ודרש מאתנו להסתלק. צילמנו בחטף את לוחית הרישוי שלו ומיהרנו לישוב הסמוך, מאתרים בקושי רב את השוטר היחיד שאותה שעה עסק במרץ בכביסת ביתו, לבוש במכנסיים קצרים. הוא לא נראה נרגש במיוחד, אסף את הפרטים והפטיר שידווח "למשטרה בעיר המחוז", משלח אותנו לדרכנו מבלי שטרח לקבל את פרטינו.

הטוקטוק - הגנה גם מאימת המשאיות בדרך (צילום: זיו שרצר)

הישועה הגיעה רכובה על שני גלגלים ומנוע

ניסינו להדחיק את הזיכרון ממוחנו בידיעה שעשינו כל מה שיכולנו, אבל במשך ימים ארוכים התנהלנו במועקה, תוהים אם מישהו עצר את הנהג או לפחות הצליח לעזור לרוכב האומלל ההוא. לא יכולנו להפסיק לחשוב מה היה קורה לו אחד מאתנו היה נפגע מרכב טועה וננטש שם בארץ רחוקה ללא מושיע.

בעצם, אני כבר הכרתי את התחושה מנסיבות אחרות. אבל לכאן הגעתי מבחירה מוחלטת.

נראה שעברנו את אותו תהליך הדחקה חיוני. אינך יכול לצאת למסע כזה כשאתה אכול חששות משפע התסריטים הנוגים שמשהו עלול לקרות לך. עליך להניח אותם בצד ורק לנסות להפחית כמיטב יכולתך את מימד הסיכון.

ואז התגלה לנו אופנוע הליווי הלאוסי (בכמה הזדמנויות גם בגרסת ה"טוקטוק" המעשן והרעשן להחריד). היה זה פתרון יעיל להפליא, שלא רק כיוון את דרכנו, אלא גם הפך לסבל הרשמי של המסע. בכמה עשרות הקילוגרמים של מטען שהבאנו היו חלקי חילוף חיוניים, במקום שבו חנות ומכונאי אופניים ראויים מצויים במרחק 1,000 ק"מ. 

גם לנהג הטוסטוס המלווה מגיע לנוח (צילום: צדוק יחזקאלי)

במדינה מתוקנת זה כמובן לא היה עובר, אבל בלאוס לא עורר המראה של אופנוע הליווי עמוס התיקים עד להתפקע, ולו שוטר אחד מאדישות מבורכת.

כשעלה השחר על הכפר הנידח ההוא בלב היער, התנדפו גם ערפילי הספק והקושי אצל שני הפלאנגים. הם הורשו להתנהל בין הבתים ולתעד את מלאכות היום של החיים הפשוטים, חלקן נעלמו מהעולם שלנו כבר בתחילת המאה שעברה. את טקס האכלת החזירים, טחינת קמח האורז, אריגת בגדי החג, וחידוד הסכינים. התקבלנו בחיוך והשלמה, כאילו שוב לא היינו זרים. לפחות לא עוד חייזרים.  

עם מעט עזרה מטוק-טוק. זיו, שותפי למסע (צילום: צדוק יחזקאלי)

בפרק הבא: החיים בדוחק בכפרים הנידחים של לאוס