יזכור עם ישראל את הציניות והצביעות

קו רציף מוביל מהחזרתו של האלוהים לנוסח "יזכור" הצה"לי ליוזמה להחזרתו הסלקטיבית של רישום הלאום בתעודת הזהות - הדרה, צביעות והיעדר תבונה.

עוד במהלך מלחמת העצמאות התחבר הטקסט "יזכור עם ישראל", ברוח ה"יזכור" שחיבר ברל כצנלסון לזכרם של חללי תל חי. מאז היה טקסט זה חלק בלתי נפרד מטקסי הזיכרון הצה"ליים ואף נקבע בספר "יזכור" שהוציאה היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון. נסיונותיו של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן להמיר את "עם ישראל" ב"אלוהים" לא צלח עד למלחמת ששת הימים. בטקס הזיכרון שנערך ברחבת הכותל הושמע הטקסט "יזכור אלוהים".

מאז נוצר מעין נוהל, כאשר באירועי פתיחת יום הזיכרון הממלכתי ברחבת הכותל הושמע הנוסח "יזכור אלוהים" בעוד בטקס נעילת יום הזיכרון שמתקיים בהר הרצל הושמע הנוסח "המסורתי" - "יזכור עם ישראל". לימים נקבע הנוסח הגורני בפקודת מטכ"ל שקובעת את "התפילות לטקסי האזכרה לחללי מערכות ישראל". 

שני הנוסחים שימשו בטקסים השונים, עד לאחרונה, כאשר בתשובה לשאלה שהופנתה לרמטכ"ל, הבהירה מזכירות הפיקוד העליון כי "נוסח הפתיח שנקבע ל'יזכור' ואשר צה"ל מחויב אליו הוא 'יזכור אלוקים', ולכן זהו הנוסח המוקרא בטקסים". תשובה זו עוררה את חמתן של משפחות שכולות שאינן דתיות אשר התקשו להזדהות עם "הנוסח הדתי".

קשה להבין את ההיגיון העומד מאחורי שינוי זה, שמשמעותו הדרה של משפחות שכולות רבות מהטקסים המתקיימים לזכר יקיריהן. עד כה התקיים איזון ראוי כשבצד "יזכור עם ישראל" הושמעה אף תפילת "אל מלא רחמים". הטיעון בדבר הצורך באחידות בטקסים הצבאיים, כשהוא מושמע כהצדקה לשינוי, נשמע ציני. 

במחשבה שנייה, החזרתו של האלוהים ל"יזכור" הכצנלסוני צריכה אולי לעורר דווקא שביעות רצון. כצנלסון לא נטל את תפילת "יזכור" וגירש ממנה את האלוהים. הוא חיבר "יזכור" משלו, שאמנם היה מושפע מתפילת "אב הרחמים" הנאמרת בשבתות בבתי-הכנסת, אך אינו מעתיק אותה. אם הפך ה"יזכור" שלו - בגלגולו הצה"לי - קנוני כל כך עד שמבקשים לאמצו ולהפכו לתפילה דתית, שמא היוזמה ה"חילונית" הצליחה במידה שלא ניתן היה לשער?

שימוש בניצולי שואה להצדיק מהלך בזוי

ימים אחדים לאחר סערת האלוהים פרצה סערת "מיהו יהודי". בין פרטי מרשם האוכלוסין מופיע גם הלאום. פרט זה צויין גם בתעודות הזהות של תושבי המדינה. לפני כעשור פסק בית-המשפט העליון כי מי שהתגייר בגיור רפורמי או קונסרבטיבי זכאי להירשם כבן הלאום היהודי ושר הפנים חייב להיעתר לבקשתו. שר הפנים דאז, אלי ישי, מצא דרך להתחכם לפסיקה והחליט להשמיט את פריט הלאום מתעודת הזהות.

בימים אלה התבשרנו, כי לקראת הנפקת תעודות הזהות הביומטריות, החליט אותו שר להחזיר את פריט הלאום לתעודות, אך רק לגבי מי שהיתה בידו תעודת זהות בה הופיע רישום הלאום, משמע לפני פסיקת בג"ץ. בדרך זו מבקש ישי להדיר מן הלאום היהודי את הגרים הרפורמים והקונסרבטיבים. כדי להשיג מטרה נעלה זו, מוכן השר להקריב גם את מי שגויירו בגיור אורתודוכסי ועמם גם את כל מי שעלו לישראל ואלה שנולדו בה מאז שניתן פסק-הדין.

וגם כאן אין חסרות ציניות וצביעות. השר הבהיר כי עבור רבים, רישום הלאום חשוב "כחלק מתחושת ההשתייכות שלהם וכחלק מזהותם הלאומית". האם אין ההשתייכות והזהות חשובים למי שעלו לישראל או נולדו בה מאז? דוברו של השר אף הרחיק לכת ונאחז ב"יהודים ניצולי שואה שרוצים את סעיף הלאום". תמיד טוב להיאחז בניצולי שואה כדי להצדיק מהלך בזוי. ובכן, לידיעתו של השר - רוב ניצולי השואה שהיו עמנו ב-2002 כבר הלכו לעולמם, וניצולים לא מעטים עלו מאז מארצות חבר העמים. האם אלה אינם זכאים לתחושת השתייכות לעם ישראל?

פרופ' אשר מעוז, החוג למשפטים באוניברסיטת תל-אביב