עמה ספר
שום דבר עמוק ממחשוף המתמודדת בריאליטי התורן, לא צד את תשומת ליבו של הישראלי המצוי. 'עם הספר' כבר מזמן לא מתאר את הקולקטיב הלאומי. אנחנו לכל היותר 'עם האח הגדול'
אני נרקומנית של מילים, מודה. לא עושה אפליות בין ריח נייר צעיר ונוקשה, שזה עתה נפלט ממכונת הדפוס - לבין זקני החבורה, עם השדרות המתפרקות והאותיות המצטופפות על דפים מצהיבים. "שבוע הספר" משול בעיניי לחג לאומי, זה שבא אחרי שנגמרו כל החגים "האמיתיים".
בילדותי, אי אז בבני ברק, ספרייה עירונית לא הייתה בנמצא. במקומה נוצר מוסד מאולתר, כמעט
בספרייה ההיא, צפיתי באברכים מפוניבז' מתייחדים עם צרותיו של רט בטלר, מוחים דמעה על גורלו הטרגי של איש הכמורה "בציפורים מתות בסתר". על המדף ליד תרו הגברות החסודות של העיר אחר מותחנים ופרוזות שיחביאו בשקיות שחורות ומרשרשות. מאז רבו האיסורים והחרמות, אך הספרייה ההיא הייתה ונותרה מוסד בספר דברי הימים הלא כתובים של בני ברק.
שממה ספרותית
גם אחרי שהספרות החרדית השתלטה בהפגנתיות על כל המרחב הבדיוני, עם גרסאות
מעודנות לרומנים של הרב להמן וחבורות של ילדים בהרפתקאות "גלאט כושר", הספרייה ההיא נותרה שם, ועל מדפיה דו-קיום ספרותי יחיד במינו.
כשבגרתי והצצתי אל מחוץ לשמורת הטבע הזאת, בה חנויות ספרים שוקקות בכל ימות השנה - התגלתה לנגד עיניי שממה ספרותית. ככל שרחקתי נדוד ממחוזות הכיפה והדת - כך קטנו, ביחס כמעט ישיר, המדפים והחיבה לכתובים.
בעוד בתוככי העולם החרדי ניטשות המלחמות על ספרים טובים יותר וראויים פחות, "בחוץ" כולם עברו מזמן "לדבר הבא" - לטלוויזיה. קומץ חובבי הספרים נותר הרחק מאחור, על קו התפר הדקיק המחבר בין חרדים לאינטלקטואלים מהזן האולד-פאשן.
אווירה של שוק
ביקור שערכתי "לרגל החג" בחנות הספרים, חשף את המציאות העגומה: מבצעים אגרסיביים הפריטו את החוויה הרגשית לזילות של גופנים. ארבע במאה, אחד פלוס שתים, שלוש פלוס שבע. מוכרי הבאסטות של שוק הכרמל יכלו ללמוד שם דבר או שניים על היפטרות מסחורה לא רצויה.
איש מן המשוטטים בין המדפים לא חיפש ספר בשביל דבר פעוט כמו העלילה. מדריכי האימון האישי זכו למרכז הבמה, לצד אלבומים שהתחפשו לספרים. ביוגרפיות של כרישי עסקים, המתארים איך עשו את "המכה" - קיבצו סביבם קהל מעריצים, שהסכימו לזנוח לרגע את המסך הגדול בבית, לטובת טיפים "על איך להיות מיליונרים".
"רבי המכר" עם אותיות ענק וולגריות, עיטרו כריכות דקות וחסרות פשר. עשרות סופרים חדשים (ועל פי המבקרים כולם "מבטיחים") חתומים על עלילות שלא מחזיקות את הנייר שעליהן הודפסו. איפה לואיז מיי אלקוט כשצריך אותה?
היא מוטלת בפינת המציאות, מגובבת בערימה עצובה עם "הלא מקובלים" - "פו הדוב" המקורי במחיר של גביע קוטג', ואלתרמן במחיר קטנטן. שבט הקונים אמר את דברו.
עם "האח הגדול"
מאז הזנחתו של מוסד הספר אי-שם בשנות החמישים, הגיעה הנטישה ב-2011 אל שיאה. שום דבר עמוק יותר ממחשוף המתמודדות בריאליטי התורן, לא צד את תשומת ליבו של הישראלי
המצוי, שהתרגל לכלות את זמנו הפנוי בבהייה חסרת תוחלת במשהו מאוד בוטה ומאוד מנצנץ. הוא רוצה, בדיוק כמו זה שעמד לפני בתור, שאשתו תקנה כבר את "המדריך הישראלי להריון ולידה", כדי שיספיקו לחזור הביתה בזמן "לכוכב נולד".
"שבוע הספר" הפך לחגם של הדוסים והחנונים - האנדרדוג שנשאר לצוף בביצה התרבותית של העת החדשה בציון. "עם הספר" כבר מזמן אינו מתאר את הקולקטיב הלאומי. הוא מכר את הכינוי תמורת נזיד הגמר של "מסטר שף". אנחנו לכל היותר "עם האח הגדול".
לפנייה לכתב/ת 
