"היינו יהודים מסריחים והפכנו לרוסים מסריחים"

לפני שבוע וחצי או שבועיים ישבתי עם אבא שלי אחרי משמרת על כוסית ויסקי. אני מאבטח ברכבת מיון לחומרים מסוכנים בנמל אשדוד. זאת עבודה כמו כל עבודה ולא יותר מזה. נכנסנו לשיחה אישית, דבר נדיר לעצמו, כי אנחנו משני עולמות שונים ובדרך כלל אנחנו רבים.

התחלנו לדבר על החיים בעבודה, על הלימודים, ואיכשהו השיחה התגלגלה לצער שיש לו לגבי העלייה שלו לארץ. הוא אמר שהוא מתחרט שב-77' הוא לא קפץ על ההזדמנות לעלות לישראל או לארצות הברית. אם היה עולה לפני עשרים שנה בערך, הוא היה בן 27. מהנדס חשמל מהטכניון בחארקוב, אוקראינה, הוא היה אז צעיר והיה הרבה יותר קל להתחיל מחדש בישראל או בארצות הברית.

לאבא שלי יותר קל לקרוא ולדבר אנגלית, אבל עלינו לישראל ב-1990. הייתי בן שש. לא עלינו לארץ סתם כי התחשק לנו, עלינו בגלל הגזענות. היה לנו טוב מבחינה כלכלית, אבל עדיין היינו יהודים מסריחים. אחותי, למשל, היתה מצטיינת בבית הספר, והמנהלת אמרה שהיא היתה יכולה להיות תלמידה יותר טובה אם היא לא היתה יהודייה, לאבא שלי היתה אופציה לקידום, אבל בגלל שהוא יהודי לא נתנו לו. לאחותי לא היו כמעט חברים, וגם לי ולאחי לא היו כמעט חברים בגן.

לא בדיוק החבאנו את זה שאנחנו יהודים, אבא שלי מתגאה בזה שהוא יהודי. ההורים שלי גרו בחארקוב, סבא וסבתא גרו בגורלובקה (כפר קטן במחוז אודסה), שם היתה לנו דאצ'ה (חווה קטנה). אבא לא רצה לעלות בזמנו כי סבא וסבתא שלו היו חולים מאוד, לכן הוא חיכה עד שימותו.

עד שאני והתאום שלי נולדנו, אמא שלי עברה שש הפלות, וגם אז אמרו לה שיש לה בן אחד ואז שלושה, ובסוף יצאו רק שניים. עלינו ממש לפני נפילת המשטר הקומוניסטי. היתה תקופה של סגירת גבולות, ואבא שלי שילם הרבה שוחד כדי לעלות. לא עלינו ישירות לארץ, נסענו להונגריה ברכבת ומשם לקחנו מטוס לישראל. היינו אני, אחותי, אחי, אמא ואבא.

והמדינה יורקת לנו בפרצוף 

אבא שלי פעם מתחרט שהוא עלה לארץ ופעם לא, לכל עולה יש את זה. אבא שלי לא אוהב את המדינה. הוא מסתכל עליה בעיניים בלתי משוחדות. יש לו שני בנים שעשו צבא במשך שלוש שנים והמדינה יורקת לנו בפרצוף. אני הייתי מג"בניק ואח שלי שריונר. לא עוזרים לנו בשכר לימוד וגם לא במלגות. הורי עובדים. שורדים יותר נכון.

אבא עובד כטען במפעל בטון. לפני זה עבד במפעל נעליים וניקה שירותים כמו כל רוסי טוב. אבא הגיע לארץ וידע שהוא לא יעבוד במקצוע שהיה לו. הסוכנות היהודית מכרה את כל החרא הזה על חיים טובים בארץ, אבל הוא ידע שפה הוא לא יהיה מהנדס. אין לי זעם, זה חלק מהחיים.

בתחילת שנות התשעים, כשכולם הגיעו, היו הרבה אנשים שקנו דיפלומות, אבל היו גם הרבה מאוד אנשים כמו אבא שלי, שלא קנו כלום אלא עבדו קשה ולמדו במשך שנים כדי לקבל דיפלומה עם ציונים מעולים. אבא שלי לא שיקר ולא רימה. כשהגיע לארץ הוא היה באולפן כמה חודשים יחד עם עוד עולים. זה לא נתן לו כלום. כמה כבר בן אדם יכול לקלוט משהו באולפן ערב, אחרי שתים עשרה שעות עבודה במפעל במשכורת מינימום, עם שלושה ילדים בבית ששניים מהם בני שש וקצת והשנייה בת חמש עשרה, וכשגרים בשכונה ממש גרועה בפתח תקווה.

אז גם אבא שלי וגם אמא שלי הפסיקו עם האולפן, ולא היתה להם אפשרות ללמוד כמו שצריך עברית. יש לזה השפעה עד היום. העברית שלהם גרועה, מלאה בטעויות, וגם אחרי שהם חיים עשרים ושתיים שנה בישראל, הם מדברים בטעויות. אבל תודה לאל שהם מבינים טוב מאוד, ובכל מקרה אני מאוד גאה בהורים שלי מהבחינה הזאת, אמא שלי למשל בחיים לא תענה ברוסית אם ישאלו אותה שאלה בעברית, וכשהיא תתקשר למקום מסוים היא לא תבקש מענה בשפה הרוסית, היא תדרוש לדבר בעברית, והיא שואלת אותי כל הזמן איך להגיד מלה מסוימת בצורה נכונה בעברית. מה שחשוב זה העיקרון, היא מנסה ולא מוותרת.

אולי משם תיפתח תקווה

כשגרנו בפתח תקווה במשך כמה שנים טובות – אם אני לא טועה זה היה בערך ארבע שנים וקצת – אבא שלי עבד במפעל נעליים. הוא ייצר נעליים צבאיות. הוא היה פועל פשוט, אם לא פחות מזה, והיה לו מוזר בעבודה החדשה, אבל עבודה קשה ופיסית לא היתה בעיה בשבילו. להפך, זאת היתה פרנסה והוא היה גאה בזה שהוא עובד ומפרנס את המשפחה שלו בכבוד. זה היה ערך גבוה ביותר מאז ומתמיד: בחיים לא לגנוב ואין כזה דבר כסף קל, כסף צריך לבוא מעבודה אמיתית וישרה. אני לא ממש מאמין בזה. אי אפשר להיות ישר כמו סרגל, כי אז אתה נדפק מזה ולא רואה כלום ממה שהרווחת. אבל בגדול הוא צודק ואני די בעדו מהבחינה הזאת. אבל אפשר קומבינה פה ושם.

אמא שלי עבדה במכון קוסמטיקה. היא קוסמטיקאית טובה. היא עבדה ועדיין עובדת ברמת אפעל, ובאותה תקופה היתה קמה בשלוש בבוקר, מנקה את חדר המדרגות בבניין שלנו ובבניין השכן עד לשעה שש וקצת, ואז היתה יוצאת לעבודה במכון יופי וחוזרת הביתה עייפה מתה בשעה תשע וקצת, והולכת ישר לישון כי צריך לקום מחר בשלוש בבוקר לנקות את הבניין השכן.

יום אחד אבא שלי חזר הביתה וכולו שבר כלי אחד גדול. אמא שלי אמרה שזאת הפעם הראשונה שאבא שלי נשבר. למרות שעברו יותר מעשרים שנה מהמקרה, אני עדיין זוכר את אמא שלי מספרת לי את זה, ואת הכאב שלה בעיניים. היא אמרה שאבא חזר מאוחר בערב הביתה אחרי משמרת של ארבע עשרה שעות, ושאל אותה בדמעות איך יכול להיות שיהודי משפיל יהודי רק בגלל שהוא דובר שפה אחרת ממנו והעדה שלו אחרת. היא אמרה שהוא בחיים לא חשב שהוא יצטרך לעבור השפלה כואבת כל כך. הוא מבין אם זה באוקראינה, כי הוא יהודי, אבל לא מבין איך פה.

חלק מהעבודה של אבא במפעל היה לנקות את השירותים והמקלחות, בעיקר כי הוא היה בתקופה הזאת הרוסי היחיד במפעל וכל השאר היו מזרחיים, ומסיבה כלשהי מנהל המשמרת אמר לו תמיד לנקות את השירותים והמקלחות. אבא שלי, כמו עובד טוב, לא התלונן. הוא ניקה תמיד על הצד הטוב ביותר וחזר לתפקיד הקבוע שלו במפעל על פס הייצור. באותו יום, המנהל שלו קרא לו כרגיל לנקות את מה שהוא תמיד מנקה בשעות הצהריים. הוא נכנס לחדר ההלבשה עם הסחבה והדלי וחומרי הניקוי, ורואה את השירותים מזוהמים לחלוטין.

הפועלים השתינו בכל מקום אבל לא בשירותים. הם חרבנו בכל מקום, רק לא בשירותים. גם המקלחות היו מזוהמות בצורה לא נורמלית. היה שתן וחרא בכל מקום, והוא היה צריך לנקות ולשטוף. אבא הבין שאין לו יותר מדי ברירה. הוא החליט לשתוק ולנקות הכל. אבל זה לא מה ששבר אותו. אחרי קרוב לשעתיים של עבודה וניקיון, אחרי שהכל היה נוצץ, כמה חבר'ה מהעבודה נכנסו, והתחילו לדבר בעברית. הם הסתכלו על אבא כשהוא עדיין מכופף על הרצפה ומסיים את העבודה.

נשאר לו רק לסחוט את המים מהסחבה לתוך הדלי וזהו, נגמר, וחזרה לקו הייצור. החבר'ה מהעבודה הסתכלו על אבא כשהוא מכופף, הם היו חמישה או שישה אנשים, ואז הלכו לשירותים והתחילו להשתין על הרצפה. כשחזרו, ואבא עדיין מכופף על הרצפה, אמרו לו בשקט – ומה שמצחיק זה שאבא שלא ידע עברית כבר הכיר את המשפט הזה מצוין – "תחזור לרוסיה, רוסי מסריח, זאת לא המדינה שלך". באותו רגע אבא נשבר.

המוזר הוא שרוב האנשים היו הופכים לגזענים אחרי דבר כזה, אבל הוא לא. הוא אומר שאולי אלה שהיו אתו בעבודה היו זבל, אבל חשוב לזכור שהיה לנו שכן שהיה מזרחי ודתי שמאוד עזר לנו. אני אישית זוכר שפעם אחת אני ואחי ננעלנו מחוץ לבית, והוא הכניס אותנו לבית שלו והאכיל אותנו ועזר לנו המון. זה קרה בערך בשנים המוקדמות של העלייה שלנו.

טרמפ עם אמא ונהג המשאית

יום אחד נסעתי עם אמא שלי לאן-שהוא, לא זוכר בדיוק לאן, ותפסנו טרמפ. אמא ישבה לפנים ליד הנהג ואני מאחור. אחרי רבע שעה בערך, כשהיינו צריכים לרדת, הנהג שם יד על הברך של אמא והציע לה הצעה מגונה, או במלים אחרות, הוא אמר לה: "רוצה להזדיין?" הכי הפליא אותי שלא היה איכפת לו שהבן הקטן שלה יושב מאחור.

אמא ענתה לו בעברית עילגת ושבורה שיילך לחפש את החברים שלו, והשלימה גם ברוסית "אידי נאחוי", ומי שמבין יבין. אבל הנהג לא הבין, ותפס לה את הברך חזק, ואני כולי ילד בן 11 קפצתי על הנהג מהכיסא האחורי והתחלתי להרביץ לו בשיא הכוח ואיפה שפגע פגע. הייתי באמוק, והמשכתי להרביץ לו עד שהוא עצר ויצא מהרכב, כולו מלא דם מהמכות והמשכתי לרדוף אחריו ולהרביץ לו עד שהוא נפל.

אמא שלי משכה אותי בכוח מהזבל הזה ששכב מוטל על הרצפה. כשהתחלנו ללכת משם, הוא צעק לאמא שלי: "מה הבעיה שלך, כל הרוסיות זונות, אז מה הבעיה שלך להזדיין עם כל אחד, את רגילה לזה". אמא, שהיא לרוב רגועה, חזרה ונתנה לו את אחת מהבעיטות הכי חזקות שראיתי בחיים שלי, ישר לתוך הביצים. אני יכול להישבע עד היום, ששמעתי אותן מתפוצצות שם בין הרגליים.

אז בבית הספר

אפשר להגיד שעברתי התעללות מילדים צברים, או יותר נכון מהעדה המזרחית. קשה להיות ילד רוסי בכל רמ"ח אבריו, ולהיות קצת מלא ולא דומה לשאר הילדים, במיוחד כשאתה ואחיך היחידים בבית הספר שהם עולים חדשים. שלא כמו אחי, אני לא הייתי שותק. הייתי עונה להתגרות של אותם ילדים, וניסיתי לקבל עזרה מהמורים ומהמנהלת, אבל זה לא עזר.

אחרי תקופה ארוכה של התעללות, כשלא נתנו לי לחיות כמו בנאדם, וכשהיתה אלימות אינסופית ומכות על בסיס יומיומי, התפרצתי. באותו יום הלכתי מכות כאילו החיים שלי תלויים בזה, וכנראה הגזמתי כי יצא שבסוף אישפזו כמה מהילדים. אותי לקחו למנהלת, אבל במשטרה לא סיפרו על המחדלים של המנהלת ועל חבורת הילדים שלא

נתנו לי לחיות בשקט במשך המון זמן. האופציה הכי טובה שלהם היתה, כמו תמיד, רחוק מהעין רחוק מהלב. החליטו לגרש אותי מבית הספר, ולשים אותי בבית ספר מיוחד בהרצליה בשם "נתיב", שדי דומה למוסד לילדים שכבר אין להם מסגרת. ושם כבר אף אחד לא רצה אותי.

אין לי תלונה על אף אחד כי אחרי כמה שנים יצאתי משם, וחזרתי לחיים נורמליים, עברתי את זה והמשכתי הלאה. לקט הזיכרונות הזה הוא חלקי בלבד. יש לי עוד הרבה מה לכתוב, ויש לי גם זיכרונות טובים, אבל התמקדתי במה שלא טוב כדי שאנשים יראו שלא הכל דבש, תמרים ושושנים. בכל מקרה, הכל עבר ועכשיו זה לא ככה. אני לפחות מקווה שהגזענות עברה ושאני כבר פחות מסריח ממה שהייתי בשנות התשעים, ויותר ישראלי.

• פבל ריבקינד (27), הוא סטודנט לתואר ראשון במסלול לכתיבה ולעריכה במחלקה לתרבות, יצירה והפקה שבמכללת ספיר. רשימה זו ראתה אור במסגרת "מעמול ", מגזין התרבות של תלמידי המסלול, המכיל שירה, סיפורים קצרים, ראיונות ומסות פרי עטם של הסטודנטים.  עורכים: בני ציפר ומי-טל נדלר, יוני 2011 הוצאת: אוב ז.ע.פ. לצפייה בגליון המלא לחצו כאן .