האימפריאליסטים

צורת שלטון

יענקל'ה

אוטוקרטיה פלוטוקרטית - או בשפה שמית, שלטון יחיד ובלעדי של בעל ההון. יענקל'ה רכש את המועדון ב־1991, ומאז עושה בו כבשלו. אין לו דירקטוריון שיגיד לו מה לעשות, המנכ"ל והמאמן כפופים לו ולחזונו, וגם מחאות אוהדים לא מטרידות אותו במיוחד. את השלטון הוא כנראה מתכוון להעביר בצורה מסודרת לבנו, כמנהג שליטי האזור. אולי לזה מתכוונים כשאומרים "דיקטטורה נאורה".

שימון

אוליגרכיה נשיאותית. השלטון במכבי נתון בידי בעלי המניות, אבל יש שווים (משפחת רקנאטי), יש שווים יותר (דייויד פדרמן), ויש שמעון מזרחי. בשנים האחרונות, כהקדמה למהפכות בעולם הערבי, עורער במידה רבה ממשל מזרחי בידי שכבת האריסטוקרטים (פדרמן) והפרחחים מהכיכר (רענן כץ). אבל למרות שמזרחי מחזיק במניות המיעוט במועדון, ולמרות שכבר אפשר לקפל אותו פה ושם (מינהל תקין למשל), עדיין מדובר באיש שעל פיו יישק דבר במועדון.

סגנון ניהול וחזון

יענקל'ה

שפיות כלכלית ושקט תעשייתי. שחר ביקש לבנות מועדון מסודר עם הצלחות מקומיות והישגים בינלאומיים,שגם יעזור לו בעסקים הפרטיים ויאדיר את שמו. ההצלחה המהירה ועוברי אורח פזרנים לא שינו את דרכו ולא חוררו את ארנקו. הוא מאמין בדרך, בהתמדה ובהתנהלות מתורבתת ומסודרת. בלי טריקים זולים, בלי עסקאות על מפיות, בלי איומים, בלי מלחמות, ובלי לאבד את הראש ואת המכנסיים.

שימון

דורסנות, לטוב ולרע. הניצחון הוא חזות הכל, וכל האמצעים שבתחום המוסרי האפור כשרים: רכישת כוכבים וייבושם על הספסל, שיחות עם שחקני היריבה ערב סדרות גמר, לחץ פיזי מתון על שופטים. אין דבר העומד בפני הרצון להביא גביע.

נוכחות במשחקים

יענקל'ה

מקום קבוע ביציע הכבוד. משם הוא מתרגש כאחרון האוהדים, תופס את הראש ופולט קללה אחרי עוד החמצה או מהלך כושל, כאילו לא היה יעקב שחר ממגדל רוטשילד 1 אלא ג'ורג' ואסילי מנמל חיפה. כל קשר בין האיש העצבני בתא הכבוד לבעלים הרגוע מהראיונות לתקשורת מקרי בהחלט.

שימון

מקום קבוע על ספסל הקבוצה. אין עוד בוס בספורט הישראלי - כולל אושיות כמו תומר סיני ויואל לביא - שנושף למאמנו בעורף כמו שימון. משם נוח למזרחי לזנק על המזכירות, לקצוף על השופטים, ובעיקר להטיל אימה על השחקנים והצוות המקצועי. זה לא נעים לפשל כשבדרך לספסל עליך לפגוש בהבעה הקפואה של הסנדק.

לא לצד המאמנים. על המאמנים (צילום: אלי אלגרט) 

סמלים

יענקל'ה

מתמרן בין דרישות הקהל להחלטות המאמן. החזיר את בנאדו, השאיר את דוידוביץ' ופתח את הארנק עבור יניב קטן, אך גם סירב לברקו, שם את עטר בסטנד־ביי והוציא את חרזי לגמלאות. ובכל זאת, העובדה שחרזי נשאר במועדון (כמו קייסי, ז'אנו ואחרים), לצד טקסי הוקרה לשחקנים שאפילו אינם שחקני בית כמו ארבייטמן ומסיללה, מצביעה על כך שחיפה עברה דרך ארוכה מאז אבי רן ז"ל.

שימון

סמלים זה רק הלוגואים של הספונסריות. מאז שהפכה מכבי מנקודה על המפה לאימפריה אירופית, מעמד השחקן־סמל נמצא בירידה. ברקוביץ' הוגלה לראשל"צ בשביל ג'מצ'י, ג'מצ'י הוגלה לראשל"צ בשביל ראדוביץ', הנפלד עזב בכעס, שמלוק לא מדבר עם מזרחי, וממוני פנאן התנערו כמו שמנקים אבק מהחליפה. הדבר הכי קרוב לסמל שתמצאו היום במכבי הוא קשיש חביב יליד פלורידה בשם דרק שארפ.

טיפוח תוצרת מקומית

יענקל'ה

משקיע כסף רב במחלקת הנוער, ומבין את ערכם הסמלי והכלכלי של שחקני בית. בחיפה השתתפו השנה עשרה כאלה ברוטציה, מחציתם שחקני הרכב קבועים. שחר הגביר בשנים האחרונות את הלחץ על מאמניו לשלב שחקנים צעירים בסגל, ואת הדיבידנדים הוא מקבל גם באליפויות וגם ביצוא לחו"ל.

שימון

בשנים האחרונות פרחו בערוגה המפוארת של מחלקת הנוער יותם הלפרין, עומרי כספי וגל מקל, אולם בסגל האלופה יש היום רק שחקן בית אחד: גיא פניני. וגם הוא נזקק לשמונה שנות נדודים בטרם הגיע לארץ המובטחת. אפשר להסביר את זה בכך שהסגל בכדורסל קצר מבכדורגל, ובכך שמכבי תל אביב מתחרה בעילית הספורטיבית בתחומה. אבל רבאק, שחקן אחד? אפילו בפוסטר הפסקתם להשקיע?

טיפול בתקלות

יענקל'ה

אלגנטי. כשאייל גולסה עשה ויברח לאיטליה, הקהל איחל לו שייטבח בידי האנטישמים של לאציו. יענקל'ה בחר לחבק, והיום כבר אין מי שזוכר לגולסה את מסעותיו בארץ המגף. גם בפרשת הפקס ידע שחר לחתוך מהר, להראות למנכ"ל חנן שפגט את הדרך החוצה ולהמשיך הלאה, לעוד אליפות ועלייה לליגת האלופות.

שימון

קורקטי. כשיש תקלה, שימון ממהר למזער אותה ולשטוף אותה באסלה. הכל מטופל רחוק ככל שניתן מעין התקשורת ולפי הפירוש המצומצם ביותר של חוק העונשין הפלילי, תוך הנמכת להבות והסרת אחריות. הסמים של אולסי, המכות של ארל וויליאמס, שלף ופישר, הדריסה של ביינום, פליטות הפה של פיני, קופת השרצים של פנאן - בכל מטפל מזרחי כפרקליט משופשף: מחד, מבהיר שאין שום קשר בינו (ובין המועדון) לבין התיק והוא פה רק מתוקף תפקידו, ומאידך משמש בלהט מליץ יושר לנאשם. עזבו אותו מאתיקה ומערכים; זה ביזנס.

מי עוד יגיע בשתיים בלילה לאולם המעצרים? שמעון מזרחי עם וויל ביינום

צילום: ירון ברנר

אוהדים

יענקל'ה

בן גוריון אמר שהוא לא יודע מה העם רוצה, אבל הוא יודע מה העם צריך. יענקל'ה מיישם: ברקוביץ' נשאר בחוץ כי לא התאים מקצועית, אלישע לוי הועדף על פני עטר, את הבלוף של קולאוטי הוא השאיר למכבי, גולסה קיבל חיבוק שנותנים לילד שטעה, בנאדו חזר לסיים את הקריירה. האוהדים נובחים והשיירה של שחר עוברת בדרך לאליפות. יענק'לה שוב צדק.

שימון

מכבי תל אביב מעולם לא התנהלה לפי גחמות אוהדים, שרובם ממילא מחוברים לקבוצה בחוט תפירה. אבל צריך לזכור שמבחינת מכבי, גרעין האוהדים שלה הוא מדינת ישראל מינוס אוסישקין ומלחה. לכן ניסה המועדון בשנה האחרונה לתפור זהות חדשה, עם יותר ישראלים ופחות סקנדלים. חלקו של מזרחי במהלך לא היה גדול כנראה - הוא מחפש הצלחה, לא אהבה - אבל מי כמוהו מבין את חשיבותה של מכבי כנכס לאומי. אם בחיפה לוקח לאוהדים זמן להבין שהבוס תמיד צודק, במכבי כבר מזמן סומכים עליו בעיניים עצומות.

תקשורת

יענקל'ה

המדיה היא חלק מהמשחק, וצריך לתת לה את הנתח שלה: דובר, מסיבות עיתונאים, ראיונות. כששחר עצמו מגיע למיקרופון, וזה לא קורה הרבה, הוא מתראיין כפי שהוא מנהל: בשלווה, ברוגע ובביטחון של קיסר.

שימון

התקשורת היא חזית במלחמה וצריך לנתח אותה מודיעינית, מי לנו ומי לצרינו. ידידי המחלקה זוכים ליחס אדיב ולגישה זהירה תמורת סיקור אוהד. אויבי המועדון - חבורת אנטישמים פוסט־ציוניים שרק מבקשים להכפיש, להתסיס ולנפח לממדים חסרי פרופורציות אנקדוטות שוליות כמו תקריות פליליות והתבטאויות גזעניות - זוכים לאיומי דיבה, איסורי כניסה וטלפונים זועמים למערכת למען יוחלף הכתב בטיפוס ידידותי. ואם אתם חושבים ששימון מתלוצץ, תשאלו את אריה מליניאק (וחוץ מזה אין בתולדות הלשון העברית שום אזכור לצירוף "שמעון מזרחי מתלוצץ").

הקבוצה והמדינה. מזרחי מקבל את פרס ישראל (צילום: נועם מושקוביץ) 

מעמד בספורט הישראלי

יענקל'ה

מודל נערץ של ניהול ספורטיבי, זוכה להערכה כמעט מקיר לקיר. הפך את מכבי חיפה למועדון המצליח והמסודר בכדורגל הישראלי, משאבת אליפויות, שגרירה קבועה באירופה ויצואנית מובילה של כישרונות מקומיים וזרים. למרות שאינו כופה את דרכו על ההתאחדות ולא פעם נכשל (שיטת הקיזוז, מנהלת ליגה), יענקל'ה נחשב לאיש החזק בכדורגל הישראלי.

שימון

נחשב בעיני רבים - לרבות שונאיו - לגדול המנהלים בספורט הישראלי. הפך את מכבי למפלצת מקומית, אימפריה בקנה מידה אירופי, תאגיד כלכלי מצליח, מותג לאומי והקבוצה של המדינה. גם באיגוד ובמנהלת הוא האיש הקובע, ואם יש פיינל פור זה לא משום שהתקבלה החלטה דמוקרטית: זה משום שמזרחי ויתר (לא בלי תמורה). שיטות הניהול הבריוניות שלו מעוררות מחלוקת, אבל עם הישגים קשה להתווכח. וכדי לשים על כל זה פלומבה, הוא גם זכה השנה בפרס ישראל.

החיים מחוץ למועדון

יענקל'ה

איש עסקים מצליח, יבואן וולבו והונדה. חוץ מזה, הוא מאמץ ספורטאים ישראלים כג'ודוקא אליס שלזינגר, המתעמל אלכס שטילוב והשחיין יעקב טומרקין. אתם יודעים, ספורטאים אולימפיים, שמייצגים את המדינה בתחרויות בינלאומיות, עם דגל ישראל והתקווה וכל זה. קצת יותר קרוב לחזון של פרס ישראל, לא?

שימון

האם יש לשמעון מזרחי חיים או קיום ממשי מחוץ למועדון? הוא אדם פרטי, עורך דין וגם חוקר צבאי, אבלהאיש כפות למכבי בקשר גורדי. אי אפשר לדמיין את שמעון מזרחי בלי מכבי תל אביב. מזרחי ומכבי הם שתי פניו של יאנוס, האל הדו־פרצופי: בצד אחד, פניו הנינוחות של הווינר שבע הרצון והזחוח; בצד השני הפנים החמוצות, חרך העיניים החשדני והפה שתמיד רעב לעוד.