אוטובוסים במתכונת שבת
"הצביון היהודי של המדינה איתן הרבה יותר מנסיעת אוטובוס בשבת. עם זאת, יש לדאוג שלא תהיה פגיעה בעובד שלא ירצה לעבוד ביום הקדוש, ושהקווים לא יעברו בשכונות דתיות"
בריטואל קבוע, ובסמיכות לא מקרית לפתיחת עונת הרחצה בים, עלתה גם השנה סוגיית הפעלת התחבורה הציבורית בשבת.
ככל שנה, גם התבנית המוכרת של שני מחנות המחולקים על בסיס השקפת עולם דתית חזרה על עצמה, או לפחות כך זה מוצג: הציבור החילוני רואה במניעת התחבורה הציבורית בשבת כניסיון נוסף של הדתיים לכפות את אורח חייהם ולהכתיב את דרכם מבלי להתחשב בצרכיהם של אחרים, ומאידך הדתיים תופסים זאת כשלב נוסף בתהליך השחיקה באופייה היהודי של המדינה ומהלך שנועד לפגוע ברגשותיהם ובאמונתם.
תבנית זו עומדת על בסיס הסטורי מוצק. העובדה כי למעט העיר חיפה, אוטובוסים בישראל אינם פועלים בשבת אינו פרי חקיקה אלא מהווה חלק מתפיסת הסטטוס-קוו בישראל. מציאות זו מבוססת על אותו מכתב ששלח דוד בן גוריון חודשים ספורים לפני הקמת המדינה לאנשי אגודת ישראל, ובו הוא התחייב כי שמירת השבת כיום המנוחה הרשמי של ישראל תהיה אחד מיסודות הבטחת אופייה היהודי של המדינה.
לימים, התחייבות זו הפכה לשמש את הבסיס לחתימת הסכמים קואליציוניים עם המפלגות הדתיות, שכפי שהקימה ממשלות בישראל, גרמה לא פעם גם להפלתן. למרבה הצער, גם כיום הפוליטיקאים עטים על הנושא כמוצאי שלל, ומנסים לצבור הון פוליטי בהצהרות פופוליסטיות המלבות את ההקצנה וגורמות לכל צד להתבצר בעמדתו.
משנים זווית
דומה כי אחרי 63 שנות קיומה של מדינת ישראל, הגיעה העת לשנות את מהות הדיון בנושא התחבורה הציבורית בשבת. ברצוני להציע תבנית חדשה שאיננה מושתתת עוד על הדיכוטומיה המקובלת עד כה על פני הרצף הדתי–חילוני, ובמקום זאת לבחון אותו משני היבטים הנוגעים לכולם – חילונים ודתיים כאחד: ההיבט הסוציאלי וההיבט היהודי.
הטענה שלי היא שכפי שאין סיבה שהדתיים ייקחו בעלות על הציביון היהודי של השבת, כך גם אין סיבה שהחילונים ייקחו בעלות על ההיבט הסוציאלי. זה גם זה אמורים להיות חשובים לכולנו, והדיון בהם צריך להתנהל באופן ענייני מתוך נקודת מוצא זו.
מתוך תפיסה חברתית גרידא, השאלה שעלינו לשאול היא מיהם הנפגעים העיקריים מהמציאות שבה אין אוטובוסים בשבת. ידוע לכל כי מדובר בשכבות החלשות בחברה, שבשל העובדה שאין להם את היכולת הכלכלית להחזיק רכב פרטי, הם אלו שסובלים מכך יותר מכל. אוכלוסיות אלה נאלצות כיום לבחור בין שימוש בשירותי מוניות יקרים או לוותר, בלית ברירה, על מימוש חוויית השבת שלהם, למשל, נסיעה לחברים ומשפחה או בילוי בחוף הים.
ההיבט השני נוגע בצביונה היהודי של המדינה באופן כללי ובצביון השבת באופן פרטי. אני סבורה כי שינוי הסטטוס-קוו בעניין התחבורה הציבורית בשבת לא יפגע באופייה היהודי של מדינת ישראל ואף לא בציביון השבת כפי שהוא קיים במציאות היום.
הסממנים היהודיים של מדינת ישראל הם איתנים הרבה יותר מאשר נסיעת אוטובוס בשבת והם נטועים עמוק הרבה יותר כחלק מהקוד הגנטי של העם היושב בציון.
לכן, המפתח לפתרון טמון בהכרה הדדית כי לא קיימת "שבת" אחת שאין בלתה, והיא יכולה לשאת בתוכה צבעים וגוונים שונים. כל אחד יכול להלביש את השבת שלו בצביון המתאים לו, על פי אמונתו והשקפת עולמו. צביון השבת של האחד היא הליכה לים או נסיעה לטיול עם המשפחה ועבור האחר, השבת הוא יום של מנוחה ותפילה ושניהם יכולים לדור יחד בכפיפה אחת במדינה היהודית.
עניין של צביון
מקבלי ההחלטות חייבים, אם כן, לראות לנגד עיניהם את טובתם של כלל אזרחי המדינה ולהביא לשינוי המצב כך שתחבורה ציבורית תפעל בשבת. אין זה אומר כי הפעלת אוטובוסים תתקיים במתכונת רגילה, אלא שהיא חייבת לעמוד במגבלות ובתנאים מוגדרים.
למשל, עלינו להבטיח כי יתאפשר חופש בחירה לעובדים שאינם מעוניינים לעבוד בשבת ולא להפוך זאת כתנאי להעסקתם או בסיס להעדפת עובד. בנוסף, יש להימנע
מהפעלת אוטובוסים בשכונות בעלות ריכוז דתיים גבוה, כדי שלא לפגוע בציביון השבת שלהם.
היכולת שלנו להתנהל ביחד גם במצבי קונפליקט, היא הבסיס לקיומנו כאן יחד וליצירת חיים משותפים באמת. אין זה קל, כיוון שהדבר כרוך בראש ובראשונה ביכולת לראות את צרכיו של האחר ולכבד אותו. אולם יש לקוות כי הסכמה בנושא הפעלת התחבורה הציבורית בשבת תשמש לנו כבסיס ליצירת אמון לפתירת סוגיות מהותיות נוספות העומדות כיום על הפרק וחוצצות בין הציבור הדתי והחילוני בישראל.
- הכותבת משמשת כמנכ"לית ארגון "צו פיוס".
לפנייה לכתב/ת 
