"חצות בפריז": הכישלון המתוק של וודי אלן

"חצות בפריז", החדש של וודי אלן, הוא כל-כולו שיר אהבה נוסטלגי לפריז של שנות ה-20, לאמניהּ המודרניסטים, לסופרים האמריקאים הדגולים שגלו בה, לסלונים הספרותיים שפרחו בה, ולפריטי הממורביליה שבאים עם זה. הפנטזיה הנוסטלגית של אלן – זו שבאה לידי ביטוי בבחירות המוזיקליות המלוות את סרטיו מזה למעשה משלושה עשורים (נעימות ג'אז ושירים מתור הזהב של הוליווד) – אינה עמוקה במיוחד.

• רייצ'ל מקאדמס מצאה אהבה על הסט: זה קורה לכולם
• ומה אתם חשבתם על הסרט? דברו על זה בעמוד הפייסבוק שלנו
  

זוהי נוסטלגיה שמקורה בהערצה נאיבית לאנשים גדולים שחיו בתקופה שלא היו בה, כפי הנראה, אלא ענקי תרבות; וסרטו הנוכחי מסתבר כחלום הרטוב של כל "ניים דרופר". כזה שמסתחבק עם סקוט וזלדה פיצג'רלד, ארנסט המינגוויי, גרטרוד שטיין, ומחליף צ'פחות עם פיקאסו, דאלי, בונואל, דגה וטולוז לוטרק, רשימה חלקית בלבד. נראה שישנם כאן יותר סלבס מאשר אלה שהתגודדו ב"המודרנים" של אלן רודולף.

צפו בטריילר של "חצות בפריז"

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

<object width='408' height='296' type='application/x-shockwave-flash' data='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'><param name='movie' value='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'/><param name='flashvars' value='config={&quot;key&quot;:&quot;#&#036;82d88990cf33aa2235a&quot;,&quot;clip&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;http://ynethd-f.akamaihd.net/z/0611/090620111647Paris.flv/manifest.f4m&quot;,&quot;scaling&quot;:&quot;fit&quot;,&quot;provider&quot;:&quot;akamai&quot;,&quot;type&quot;:&quot;video&quot;},&quot;plugins&quot;:{&quot;akamai&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/AkamaiAdvancedFlowplayerProvider-3.9.swf&quot;},&quot;controls&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.controls-3.2.16.swf&quot;,&quot;autoHide&quot;:false,&quot;height&quot;:26,&quot;zIndex&quot;:1},&quot;amta&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/amta_plugin_20314.swf&quot;,&quot;siteKey&quot;:&quot;ynet&quot;,&quot;category&quot;:&quot;538.Entertaiment-540.MoviesHP-636.MovieReviews&quot;}},&quot;logo&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/flowplayerlive/ynetlogo.png&quot;,&quot;top&quot;:15,&quot;left&quot;:15,&quot;fullscreenOnly&quot;:false}}'/><param name='allowfullscreen' value='true'/><param name='quality' value='high'/><param name='cachebusting' value='true'/><param name='bgcolor' value='#000000'/><param name='wmode' value='opaque'/><param name='AllowScriptAccess' value='always'></object>

"חצות בפריז" הוא, אם תרצו, “שושנת קהיר הסגולה" פוגש את "בחזרה לעתיד". גיבורו הוא תסריטאי הוליוודי (אוון ווילסון שנכנס בחן לנעלי הפרסונה הוודי אלנ'ית), שחולם יום אחד להגשים את עצמו ולכתוב פרוזה רצינית. הוא מבלה חופשה בפריז יחד עם ארוסתו המפונקת (רייצ'ל מקאדמס) והוריה העשירים, ונאלץ לסבול את ידענותו הטרחנית של אקדמאי בריטי (מייקל שין) שנלווה אליהם.

עד שבחצות ליל אחד, לא כל כך ברור כיצד, הוא עולה על מונית מתחנת "איזור הדמדומים", שלוקחת אותו היישר לפריז של שנות ה-20 העליזות, בה הוא זוכה לפגוש את כל אותם "מי ומי" מהפיסקה שלעיל, ועוד. במיוחד הוא מתפקס על אחת, אדריאנה (מריון קוטיאר), שהספיקה להיות מודל והמאהבת של בראק ומודליאני, ועכשיו גם של פיקסו, ומי יודע – אולי הבא בתור הוא האורח המשתאה מהמאה ה-21. וכן, ברור שלא מדובר בחלום, שכן ארוסתו ומשפחתה נותרים תוהים לאן הוא נעלם כל לילה.

פעם סלבז היו סלבז

"חצות בפריז" אינו יותר מקלישאה בורגנית, אבל מצד שני, הקולנוע של אלן (להוציא "זליג"), היה מאז ומתמיד רצף של קלישאות בורגניות שמתחפשות לאמירות אינטלקטואליות לקהל גבה מצח. לזכותו של סרטו הנוכחי, ה-41 שלו, תאמינו או לא, ייאמר, שהוא מצליח להיות פשוט מהנה - גם אם אינך, כאלן, גרופי של ענקי תרבות. 

זוגיות בפריז. ווילסון ומקאדמס

גם אם חלק מהצופים יתקשה לזהות את הסרט ("המלאך המשמיד" מ-1962), שגיבורו של אלן עושה לו פיצ'ינג בפני בונואל, על קבוצה של אורחים שבאורח מסתורי אינה מצליחה לצאת את החדר בתום ארוחת הערב (“אבל למה?”, תוהה הבמאי הסוריאליסט הגדול. “הם פשוט לא", עונה לו בן דמותו של אלן).

ואולי הדיאלוג הזה פשוט מסביר הכל. הקולנוע של אלן, מראשיתו כמעט, לא היה אלא חיקוי של גדולים ממנו, ובראשם ברגמן ופליני. עתה, במעין גילוי לב מרגש, הוא כאילו מודה בכישלונו להשתייך למועדון, שאכן מוכן לקבל אותו כחבר בו. ואולי בעצם, קופץ לו השדון האדום מהכתף האחרת - עוד הוכחה לנרקיסיזם שלו. אלן היה רוצה להיות זה ש"זורק" רעיונות לבונואל, וזוכה לדברי הערכה על יצירתו מלא אחרת מאשר גרטרוד שטיין (כאן בגילומה רב החן של קאתי בייטס).

עיר האורות. ווילסון מתענג על פריז 

"חצות בפריז" הוא סרטו הטוב ביותר של אלן מאז השד-זוכר-מתי. קודם כל, משום שאלן מעלה בו דיון רב רובדי, הגם שלא מעמיק במיוחד, באשר לתפיסתו את עצמו כאמן. האם הוא הדבר האמיתי, או רק "ניים דרופר" שמבקש להחניף לקהל בורגני שטחי ולהסוות בכך את רדידותו הרעיונית שלו עצמו? במילים אחרות, האם אלן הוא אמן "על באמת" או רק מי שמסתופף, לפחות בסרטיו, בחברת מי שמשמשים לו מושא הערצה והשראה?

חוזר אל עצמו

בסופו של דבר, “חצות בפריז" הוא קומדיה קלילה שהצפייה בה חושפת יוצר, שכבר אמר את כל מה שהיה לו לומר, ועתה נותר עם ההכרה הטריוויאלית שכולנו אמנם מתגעגעים לעבר (גם אם לא חיינו בו), אך מבכרים על פניו את ההווה, ושגם בעבר היו, איך לומר, מי שהתרפקו על ימים עברו.

ווילסון וקרלה ברוני. לשטוף את העיניים בצרפתית

בירת צרפת של "חצות בפריז" מזכירה את ניו יורק מסרטו הקלאסי של אלן "מנהטן" מ-1978 – מקור של אהבה ויצירה, געגועים ומלנכוליה. סרטו הנוכחי אמנם נפתח במונטאז' מרהיב של גלויות תיירות פריזאיות, שמזכיר במתכוון את רצף הדימויים הניו יורקיים בשחור לבן שבתחילת "מנהטן" (לצילום היפהפה כאן, העשיר בגוונים זהבהבים, אחראי דריוס חונדג'י).

חלק מההנאה שהסרט מסב, מקורה בדמיון הניכר שבין השחקנים האלמוניים ברובם (לצד זוכי אוסקר כבייטס ואדריאן ברודי) שמגלמים את אושיות התרבות, לבין האישים האמיתיים, כמו גם מההפתעה והחיוך המלווים את הופעתו לראשונה של כל אחד מהם. מי שיהיו שקועים במסך יזהו גם אייקון תרבותי נוסף, לגמרי-לגמרי מהעידן הזה – קרלה ברוני, בתפקיד קטן של מדריכה במוזיאון רודן.