עם בירה ופול. קהיר בעיניים ישראליות

ארבעה חודשים לפני הבחירות במדינה שנמצאת עדיין תחת שלטון צבאי, יש גם חששות כבדים, וכולם רוצים לדבר עליהם. הרבה לא השתנה מאז שגרתי פה למשך סמסטר לפני ארבע שנים, במסגרת חילופי סטודנטים מהאוניברסיטה האמריקנית שבה למדתי. עדיין חם בקהיר, חם וצפוף וסוער ומרגש, ממש כמו שזכרתי. הדרכון האמריקני מאפשר לי לשהות כאן הפעם שנה ולהתמקד בלימודי ערבית מתקדמים באוניברסיטה המשקיפה על כיכר א-תחריר, מוקד ההפגנות והמהפכה. לפעמים אני מוצאת את עצמי מטיילת ברחובות קהיר הסואנים, לבושה בבגדי הצנועים ביותר בחום של 40 מעלות, מנסה לחמוק ממבטיהם החודרניים של הגברים, שנועצים עיניים בכל אשה עוברת.

עיר פקוקה‏ (-)

1

2

3

4

5

6

7

אין זה מפתיע שכסטודנטית זרה, המפגש הראשון שלי כאן הוא עם בני המעמד הגבוה, חוג הסילון המקפץ ברחבי העולם, המייצג תפישה כמעט סכיזופרנית בין מזרח ומערב, שייכות ותלישות, קדמה ומסורת, בעיקר לנוכח המהפכה שאיימה לפגוע במעמדם. השבוע פגשתי במסיבה חבורת מצרים עשירים שגדלו בשכונות מגודרות, המנותקות מהעוני השורר בשאר המדינה.

החברים החדשים שלי גדלו עם בריכות שחייה ומגרשי טניס, מכוניות פאר ובתי ספר בינלאומיים. כולם חילוניים לתפארת. במסיבה הגישו הרבה אלכוהול, ואפילו חזיר. הם מדברים ביניהם בערבית מעורבבת עם אנגלית (והאנגלית שלהם טובה מהערבית, כי לקרוא ולכתוב ערבית לא למדו), הם בעלי נכסים רבים ברחבי העולם ובמצרים (באותו ערב הוזמנתי לשני בתי קיץ בחופי מצרים ולחופשה באיים הקנאריים). חלק מהערב עבר בוויכוח סוער איזה מועדון "קאנטרי קלאב" טוב יותר, זה של פרבר א' או פרבר ב'.

עלי, שגדל בבית שבו הכסף הגיע בירושה וההורים מבלים את ימיהם בקאנטרי קלאב, נתן לי טרמפ. הופתעתי לשמוע שהוא שירת בצבא. במצרים גברים שלומדים באוניברסיטה נדרשים לשרת שנה אחת אחרי הלימודים, לעומת האחרים המגויסים בגיל 18 לשלוש שנים. בדרך כלל, בעלי האמצעים משתמשים בקשרים ובכסף של ההורים כדי להימנע משירות. עלי סיפר שבצבא פיתח לראשונה מודעות חברתית. כשיצא מהבועה ופגש מצרים שונים, הבין יותר את חוסר השוויון החברתי. בדרך הביתה, נתקף רעב, אבל בגלל השעה המאוחרת, ואולי בגלל העוצר שעדיין בתוקף מאז המהפכה (והשבוע הוסר), לא מצאנו מקום לשבת.

נסענו לאזור אחר, שם עצר את המכונית במגרש חנייה. מסביבנו היו מזנונים ומסעדות של אוכל מהיר, אבל כשרציתי לצאת מהאוטו, קרא לי לחזור: "לא, הם באים אלינו". ואכן, כעבור כמה שניות הגיע בחור לקחת הזמנה, ושב למכונית עם סנדוויץ' ומגש גדוש רטבים אותו הצמיד בעזרת וו לחלון. הבטתי סביב וראיתי שהמגרש מלא מכוניות מפוארות כמו זו שבה ישבתי, ובכולן אנשים אוכלים, ישובים בתא הממוזג והסטרילי של המכונית. הרחוב מיועד לעניים, אלה שידם אינם משגת.

"הוא נורה במהלך המהפכה, הוא גיבור"

כמה ימים אחר כך יצאתי עם חברים מהלימודים לגלריית "טאוונהאוס" במרכז העיר. הגלריה מציגה אמנים עצמאים, העוסקים בצילום ובאמנות מודרנית ומארחת גם מוזיקאים והצגות תיאטרון אוונגרדיות בחלל צמוד. בעודנו לוגמים בירה ומנסים להתאמן בשיחה בערבית משובשת, ניגש אלינו בחור מצרי, מוהיב, שתמה לשמוע את הניסיונות שלנו בערבית, ושאל מאיפה אנחנו ("אמריקה!").

השיחה התגלגלה לארוחת ערב במסעדת פול עממית (במצרים אין חומוסיות, רק פוליות), שם ישבנו ונשנשנו מהמטעמים המגוונים על השולחן. למרות שניסינו להכריח אותו לדבר איתנו ערבית, השיחה גלשה מהר לאנגלית, שפה שמוהיב דובר היטב כיוון שנדרש לה במסגרת עבודתו בשירות לקוחות טלפוני של חברה בריטית. "תכירו", אמר והציג לנו את בעל הדוכן הזקן, "הוא נורה במהלך המהפכה בינואר. הוא גיבור". הזקן הראה לנו בשמחה את פצעיו, ותיאר איך שרף לאות נקמה חמש מכוניות משטרה.

מוהיב לא הגיע מאותה אליטה שפגשתי בימיי הראשונים בקהיר. זה ניכר לא רק מאופן הלבוש שלו, ומכך שחי על גג בניין במרכז העיר, אלא בעיקר משום שלקח אותנו לאכול אצל אותו גיבור מהפכה, בעל דוכן מלוכלך וקטן בסמטה קטנה. אנשי האלפיון העליון לא היו מעזים לאכול במקום שכזהו. הוא גילה לנו גם שהוא שייך למיעוט הקופטי - מצרים נוצרים, והראה לנו את הקעקוע הזעיר של הצלב הקופטי על שורש כף ידו, סימן המקועקע על שורש כך היד של כל ילד או ילדה קופטיים ומעיד על שייכות לקהילה. הוא סיפר שהיה בכיכר לאורך כל ימי המהפכה. תהיתי אם היותו קופטי, השייך לחברת מיעוטים הנוטה לדחוף את ילדיה להצליח, להשתלב בחברה, ולהוכיח את עצמם (עניין המוכר לנו היטב כיהודים), מסביר איך למרות שלא גדל בחברת עשירים, הגיע בכל זאת להיות כה משכיל, במדינה בה מעמד הביניים כמעט ונעלם.

מוהיב מתח ביקורת על התנהלות הצבא והשמאל מאז המהפכה. הוא הזדעזע מתוצאות משאל העם שנערך במרס, אז החליטו 77 אחוז מהמצרים לקיים את הבחירות בספטמבר למרות שהמועד היה קרוב מכדי לאפשר למפלגות להתארגן, מלבד למי שכבר הייתה לו תשתית ארגונית - האחים המוסלמים. "המצרים לא יכולים לחיות תחת דמוקרטיה, עד שלא יזכו לחינוך טוב יותר", אמר. הרוב המוחלט של אלה שבחרו בבחירה השגויה, לטעמו, עשה זאת משום שכך נאמר לו במסגד. "עד שלא ישנו את החוקה, כך שיבוטלו חוקי החרום שמונעים מעבר לדמוקרטיה אמיתית", סיכם, "המצב יישאר כפי שהיה לפני המהפכה".

שמות המצוטטים בטור בדויים.