רומן עם שומן

כמו זוגות רבים אחרים, גם אנחנו הכרנו בצבא, ומאז לא נפרדו דרכנו. 18 שנה אנחנו יחד ובאדיקות, וכבר שנים שיש בינינו סוג של זוגיות חולנית. בהתחלה חשבתי שאנחנו מסתדרים, קיבלתי אותו ואת כל מה שהוא הביא איתו, הבלגתי, אמרתי לעצמי – 'לא נורא, לאט, לאט הכל יסתדר, הכול עניין של זמן ותהליך'. חשבתי שיש בינינו הבנה. אבל היום, כשאני בשלה ובוגרת יותר, אני מבינה שאחרי כל "טיפולי הזוגיות" שעשינו, הגיע הזמן להיפרד.

כל הפרידות קשות

עוד לא שמעתי אפילו על פרידה אחת שלא כואבת, אבל מה שבטוח הוא שאין פרידה שאיננה הכרחית. והמשפטים שכבר הפכו לקלישאות כגון, 'הכל מתחיל בראש', וגם 'חבל על הזמן שהולך, ולא חוזר, ממש לא מתגלים כסתם קלישאות.

נשיקה אחרונה ופרידה (צילום: שאטרסטוק)

הרבה פעמים החלטתי שאנחנו נפרדים ועם כל הפעמים האלה הגיעו עוד הרבה פעמים שהחלטתי שאני מוותרת לו והוא נשאר. הוא מצדו אפילו לא התאמץ להתווכח איתי. הוא קיבל כזה בית חם לבנות את עצמו עליו, אז למה שיילך? אילו אני במקומו - הייתי נוהגת אותו דבר.

דיאלוג עם שומן - הסיפור שאינו נגמר

הוא נדבק, הוא מעצבן ותמיד אנחנו מוצאים את כל הסיבות שבעולם למה הוא צריך להישאר, גם אם פתאום החלטנו עליו "לך, לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – יענו, סילוק מוחלט! - אופס, פתאום הוא שוב מגיע - גם אם הוא כבר הלך. מה זה הדבר האובססיבי הזה? מה הצרה הזאת שנגזרה עלינו? אולי הדרך לא נכונה? אולי הדרך היא לא לכעוס על עצמנו ועליו יותר מדי, אלא דווקא לחבק אותו, ללטף אותו ולהסביר לו יפה שהוא חמוד ומקסים - אבל לא בבית ספרנו. ככה, יפה, בלי לריב.

מה שיפה בכל הסיפור הוא שהמתוק המזיק הזה חושב שאני והוא זה לנצח, אז הנה אני מרימה דגל שלא ניתן כל כך להתעלם ממנו ומכריזה – יקירי, יחסי האהבה-שנאה שלנו עומדים להסתיים לאלתר, אי לכך ובהתאם לזאת פנה דרכך לשלום. תן קריצה ויאללה ביי.

הוא תמיד מנסה לחזור (ולרוב גם מצליח)

אז זהו, כאן טמונה הבעיה המרכזית, ובכנות? עוד לא ממש מצאתי את הדרך להתגבר עליה. הרי לשם כך נולדו הבעיות, לא? - כדי שכל הזמן נהיה עסוקים בלמצוא להן פתרון. אולי בכלל אלה אנחנו שהופכים את העניין לבעיה ובכלל זו לא בעיה אלא שינוי בקונספט המחשבתי? ואולי זו הסיבה למה אני תמיד נותנת לו לחזור אליי שוב ושוב, וזאת למרות העובדה שכבר מזמן גזרתי עליו פרידה.

הוא מצידו תמיד נעלב וסוחט אותי רגשית – 'זהו, את לא רוצה אותי יותר, זאת התודה רבה שלך, אחרי כל השנים האלה שהגנתי עלייך?' תופעת טבע נצחית ארוכת שנים ומפרנסת לא מעט מאמנים, מנחי סדנאות, יצרני תכסיסים ודיאטנים קליניים, או, הנה היא, גברת גועל נפש, מילת הגנאי האיומה ד י א ט ה.

ואם בלשון איום עסקינן? אז כן היא מאיימת זאתי, מאיימת ובגדול. זה מתחיל בעובדה שאנחנו מכריזים על בואה של הגברת, ותמיד מחר, כן, זה הולך ככה –"היום מסיבת סיום (חגיגת טעימות) ממחר דיאטה!" – מינימום הכרזה של הקמת מדינה, העניין הוא שהיא תמיד מחזיקה מעמד דקה וחצי ואז מגיעה האכזבה הזאת מעצמנו ששוב לא ענינו על ציפיות הסביבה ובעיקר נכשלנו.

משנים קונספט מחשבתי

לא! אנחנו לא בדיאטה, אנחנו פשוט לא אוכלים מה שלא נכון לנו, אנחנו פשוט נותנים כבוד ואהבה לגוף שלנו ומוציאים אותו לטיול ספורטיבי ובעיקר כמו שנאמר עד היום, נוהגים בגוף שלנו – כבמקדש ולא כבפח זבל - אלה הן לא סתם מילים, אלה החיים האמיתיים, זה ההבדל, מסתבר, בין לתת לעצמנו את החיים לבין לקחת אותם (נשמע טראגי? טוב מאוד!)

להקיא מקלישאות זה מרזה? (צילום: שאטרסטוק)

זהו. עוד שנייה בדיוק אני אקיא מהקלישאות של עצמי, אולי זה לבד יוריד אותי בכמה קילוגרמים, אלוהים שישמור אותנו, כמה פעמים כבר היינו שם? בובות מריונטה ממש, כמה פעמים נאמנו את הנאום הזה? כמה פעמים הבטחנו שהפעם זו הפעם ומחר זה היום ומחרתיים אנחנו כבר על מסלול הדוגמנות, ואם בר רפאלי יכולה, למה אני לא? בסדר, בסדר, אז אנחנו קצת שונות, מבחינת הגנטיקה, בשביל זה היא תנצח אותי? לא ולא. לא, אני לא מקנאה - אני מפרגנת.

ההכרזה הרשמית - קבלו אותה

שומני היקר שלום, אני נאלצת בלית ברירה לומר לך שעם כל הכבוד הראוי והמגיע לך, בסיכומו של דבר ועל כף המאזניים אתה ממש לא עושה לי את זה יותר, ממש לא בא לי לקבל אותך, או לפרגן לך או לחשוב שנצליח להסתדר אי פעם שוב, אז מה אתה אומר? בא לך לעשות החלפת אותיות: מהשמנה לנשמה, פשוט תהיה נשמה טובה ותלך.

די, לך ממני, לך חפש לך מקום אחר להיאבק עליו, למה אני? עד כדי כך טוב לך או שפשוט היה נוח לך עם הוויתור שלי? אז אני לא מוותרת יותר, מה תעשה? סובב לי גבך וקח את כל מה שתכננת להלביש עליי עוד, כל החברים שלך. היו שלום סוכרת, שומנים בדם, כולסטרול,  מחלות לב וכל האחרים. כן, אני יודעת שתכננת להביא אותם, אבל לא בא לי להכיר אותם, אני אבחר לי חבר'ה אחרים, קצת יותר ידידותיים ויעילים.

סחיטה רגשית לא תעזור הפעם

די, בלי ויכוחים ובכיות והתחנפויות, לא קונה את זה יותר. גם בלי ההקנטות הרגילות של שומני היקר: "אני יודע שתתייאשי כמו תמיד, זה לא ברגע לשכוח אותי וכל מה שהבאתי לך". עשה לי טובה - ותר על הנאום הזה, פרגן לי כפצצה ועבור להפצצה.

שמעו, אולי זו תהיה הפעם הראשונה שאני באמת מתחייבת – כאן ועכשיו, מול מדינה שלמה! - ותנו לי עד סוף השנה לפרסם בריש גלי את תמונות הלפני והאחרי (אוי, אוי, איך סיבכתי את עצמי).

טוב חברים, אז שירו איתי "אנו מכריזים בזאת, על סילוקך!" – עכשיו מגיעה הדלקת הלפיד הבוער (רק שלא יהפוך לנר זכרון, חס ושלום), בכל אופן התחייבתי מול מדינה שלמה, לא?! – נחיה ונראה.

עוד טורים של קרן בן יעקב באתר לאשה:

• היה לי רומן עם גבר נשוי
  
• נשואה וחנוקה או רווקה ומאושרת
  

עוד כתבות באתר לאשה

מהבלוג אל הג'וב - בלוגריות במידות גדולות

איילת הירשמן עם מתכון למרק פלפלים קייצי

לוקחים לך את הכסף מתחת לאף ואת שותקת?