"ג'יין אייר": קלאסיקה בהילוך מהיר
העיבוד החדש לרומן של שרלוט ברונטה מנסה להכניס כמה שיותר קטעים מהספר לתוך הסרט. בדרך מתפספסים רגעים חשובים של הסיפור המורכב, שמוגש במנות גדושות מדי
יש משהו בעייתי ברומן "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה. הספר שנכתב במאה ה-19 נכנס מצד אחד בצדק לרשימת הקלאסיקות הספרותיות, אך מצד שני ממשיך להיות שנוי במחלוקת, למרות שנכתב על ידי אשה, לגבי האופן בו הוא מציג נשים.
הבעייתיות הזו - ולא נקלקל למי שלא קרא - מתרכזת בייצוג נשי ספציפי שמגיע באחד מרגעי השיא של הספר, והיא רק מערימה קושי נוסף על מי שמבקש לעבד את הרומן לקולנוע. ואכן, קרי פוקונאגה שביים וגם צילם את העיבוד החדש לרומן, אמנם מצלם היטב, אך מתקשה להתמודד כבמאי עם המורכבות שקיימת במסרים שמעביר הסיפור.
הסרט, כמו הספר, עוקב אחר היתומה ג'יין אייר (מיה וואסיקובסקה) מהיותה ילדה, ובמהלך בגרותה עם הגעתה כאומנת לביתו של אחד, בעל אחוזה עשיר וממורמר בשם מר רוצ'סטר (מייקל פאסבנדר). ההתנהלות של אדון הבית, שנתון תמידית למצבי רוח בשל סוד אפל שרובץ עליו וטורד את מנוחתו, קצת מרתיעה, אך בעיקר מושכת את ג'יין. היא חכמה מספיק כדי להשיב לו, כאשר הוא מנסה להבהיל אותה בדיאלוג שנון במיוחד.
רוצ'סטר מצידו, גם הוא נקשר לרוחה העצמאית והחכמה של ג'יין, והמתח ביניהם - רגשי יותר מאשר המיני - נבנה בהדרגה. והדרגה היא בדיוק מה שחסר בעיבוד הקולנועי הנוכחי. הרומן, שכבר זכה לעיבוד כסדרת טלוויזיה בעבר, עובד הפעם לתסריט למסך הגדול על ידי מוירה באפיני. היא לא הצליחה לתת לצופים תחושה של מעבר זמן נאות שיאפשר התפתחות של קשר עז בין ג'יין לרוצ'סטר.
לא עומדים בזמנים
מה שנבנה בספר על פני חודשים רבים, נראה על המסך כקורה כמעט בן רגע. כמעט תמיד משהו שמתמשך בקריאה ילך לאיבוד במעבר מספר לסרט, אבל ישנם כלים רבים במדיום הקולנועי שמאפשרים להעביר תחושה של זמן ארוך שחולף, ואף אחד מהם לא עובד במקרה הזה.
פאסבנדר ו-וואסיקובסקה. אין אוויר לנשימה
הסרט מתחיל מנקודת אמצע על ציר הזמן של הסיפור, ומשם חוזר אחורה אל חוויות הילדות הקשות של ג'יין שמתוארות כפלאשבקים הקופצים לתודעתה. חוויות אלו מרגישות כרצף אירועים שמתקדם בקצב איטי מחד, אולם זמן המסך שניתן לכל ארוע הוא קטן מדי. לא ניתנת לצופים שהות להבין איך האירועים הללו עיצבו את עולמה הפנימי של ג'יין כבוגרת.
ניכר שהדחיסות נובעת מתוך רצון להכיל בסרט כמה שיותר פרטי עלילה מהספר, אך העודפות באה במקרה הזה על חשבון הבנת הקשר בין האירועים עצמם. למשל, התעללות רבת שנים בבית יתומים וקשר אמיץ הנרקם בין ג'יין לילדה נוספת במקום הנורא, מועברת כאן תוך כמה דקות, שגורמות לחברות ביניהן להיראות כאילו נוצרה יש מאין.
אולי אם התסריטאית היתה מוותרת על כמה אירועים מילדותה של ג'יין, ומשאירה יותר מקום לבניית הקשר בינה לבין מר רוצ'סטר, מערכת היחסים ביניהם היתה מייצרת יותר אמפתיה, כאשר היא מסתבכת בהמשך.
קצת צפוף פה
לזכות הסרט ייאמר, שהצילום בו, שמשתנה ממעקב רועד וריאליסטי אחרי ג'יין (כאשר היא בורחת במצוקה בנוף הררי מאיים), לבין סצנות סטאטיות ורגועות המתרחשות בתוך האחוזה הגדולה, מרשים.
פאסבנדר ו-וואסיקובסקה. הסוד האפל נשאר באפלה
כך גם הליהוק המדויק של וואסיקובסקה כג'יין ופאסבנדר כרוצ'סטר. השניים עושים עבודת משחק מצוינת. רק חבל שנוכחותה של ג'ודי דנץ' כמרת פיירפאקס, סוכנת הבית של רוצ'סטר, כמעט ואינה מורגשת במהלך הסרט.
דמותה של ג'יין כן מצטיירת כאישה חזקה המתמודדת עם תהפוכות גורל ואהבה בלתי אפשרית, אך הסרט שמבקש לספר את הסיפור מנקודת מבטה, לא נוגע במורכבויות המצב אליו היא נקלעת. הספר במקור אמנם לא מבקר כמעט בכלל את מעשיו של רוצ'סטר, הקשורים בסודו האפל. אבל, מתבקש שעיבוד קולנועי חדש, גם אם מבקש להישאר נאמן למקור הספרותי, ייתן מקום לראייה פחות חד צדדית של הדברים.
במקום, העיבוד הנוכחי לג'יין אייר לא נותן לדמויותיו מקום ושהות להתפתח, אלא רק מנסה להציג כמה שיותר קטעים מהספר - בלי לרחם על צופים שלא קראו את הספר, ובלי לאתגר צופים שחלק מהמתרחש בו יגרום להם לזוז באי נחת בכיסאותיהם.
