הקולנוע הסורי: יום אסד, יום בסל

בארון המזכרות שבבית דוראד לחאם בדמשק, יש מדליה מטעם חאפז אל-אסד, ולצדה תארי כבוד אחרים מטעם שליט טוניסיה לשעבר חביב בורגיבה, הרודן הלובי מועמר קדאפי ונשיא לבנון אמיל לאחוד. ועוד בארון של לחאם יש גם אינספור קלטות וידאו של הסרטים בהם השתתף לאורך השנים ושזיכו אותו בהכרה ציבורית בסוריה וגם אצל מנהיגיה.

ומה קורה בלבנון? קולנוע מתקדם וחי

הארון של לחאם בן ה-77 עמוס בכל טוב, אבל יש בו גם שלדים מן העבר. את הקריירה התחיל בהעלאת מחזות סטיריים בתיאטרוני סוריה שביטאו ביקורת חברתית מרומזת. יש המספרים כי אחרי כל הצגה, היו שליחי המוחבראת (המשטרה החשאית) ממתינים ללחאם ולחבריו ואוספים אותם לבית המעצר, שם בילו לילות רבים. למרות זאת, המחזה הסטירי "קסאק אל ווטאן" ("לחיי המולדת") למשל הפך לקאלט.

לחאם עם נאג'י ג'אבר והייפה וואסף ב"וואדי אל מיסק"

בעקבות ההצלחה על הבמות, הגיעה גם זו מעל מסך הקולנוע, שם המשיך לחאם את סגנון סלפסטיק שלו בקומדיות עממיות (כ-30 בסך הכל), טעונות בביקורת חברתית - מעין בורקס סורי. הוא היה מזוהה עם דמותו הבדיונית של ג'וואר א-טושה, שקידמה אותו למעמד צ'ארלי צ'פלין הסורי (אף שהוא דומה יותר לגראוצ'ו מרקס). כך ביחד עם שותפו, ניהאד קאלי, עיצב במו ידיו את קאנון הקולנוע הסורי.

איפה עובר הגבול?

"הם זכו להצלחה גדולה, אבל את הביקורת שלהם על החברה הערבית, ביטאו באמצעות נושאים מבחוץ, כמו הסוגיה הפלסטינית", מספרים מוחמד ג'באלי ומיסלון חמוד, חברי קבוצת פלסטינמה, "כך למשל בסרט 'אל-חודוד' ('הגבולות'), לחאם מגלם אזרח שחי באיזור דמדומים בין הגבולות וכל מנהיגי המדינות השכנות שאינן מוזכרות בשם, מתכתשים על חשבונו".

ג'וואר ב"הגבולות" מ-1982

עם הסכמי שיתוף הפעולה עם מצרים ועליית חאפז אל-אסד לשלטון בשנות ה-70 התמתנה הביקורת והופנתה כלפי חוליי הבירוקרטיה ולא כלפי מתווי המדיניות עצמם. השלטון אימץ את הקומיקאים ואילף אותם. עם ייסוד הטלוויזיה הסורית והמלודרמות שהפכו לספינות הדגל שלה, הם נדרשו להשתלב כאקט של הישרדות. "הדרמה הסורית הטלוויזיונית מסמלת את מות הקולנוע", אומרים ג'באלי וחמוד.

וכך, מאז שנות התשעים הפך לחאם לפחות רלוונטי כיוצר, והשתלב בציבוריות הסורית והפאן-ערבית. הוא אף שימש כשגריר יוניצ"ף עד שהודח ב-2004, לאחר שהשווה את ג'ורג' בוש ואריאל שרון להיטלר. כך הפך המחזאי החתרן לבובה מיינסטרימית של המשטר. כך הקולנוע הפל לשבוי בחוטים שמעליו, ממש כמו החברה הסורית, המרוסנת במכניזם לא משוכלל במיוחד של מקל וגזר.

ג'וואר בין הסורגים, ב"בוקר טוב" מ-1971

ובמקרה של מפלגת הבעת, הגזר הוא עלוב מאוד, במיוחד בגזרת הקולנוע - מדיום שלא נחשב במיוחד בעיניה, בעיקר אחרי ייסוד ערוץ הטלוויזיה המקומית שסוחף את ההמונים (כמו "באב אל חארה" המשודרת במהלך חודש הרמדאן). ב-1963 הוקמה הרשות לתמיכה בקולנוע במדינה אשרמקצה חמישה מיליון לירות סוריות לטובת המסך הגדול - סכום דל מאוד.

ביקורת? לא בבית ספרנו

נראה שלא הרבה השתנה מאז 1928, כשראשיד ג'לאל יצר את הסרט הסורי הראשון. כבר אז הוא נתקל בבעיות כשבסרט האילם הופיעה אישה ערבית. בעקבות מחאות המוסלמים הוא נדרש לצלם מחדש את הסצינות המדוברות, בהשתתפות יבוא נשי מגרמניה.

ארבע שנים לאחר מכן הפיק ג'לאל את הסרט "תחת שמי דמשק" של איסמעיל אנצור, אולם זה התמסמס בגלל הגעת הסרט הערבי המדבר הראשון "שיר הלב" ממצרים, אליו נהרו ההמונים. בכלל, נראה שהיוצרים המצרים ופטרוניהם לא ממש תרמו לקהילת הקולנוענים הסורים. שיתוף הפעולה בין שתי המדינות שהחל בשנות ה-60 הפך אותם לזניחים יחסית. 

זאת בוודאי הסיבה שבגללה יצא עומאר אמירלאי ללימודים בפריז, ומשחזר למולדתו ב-1970 עבר תהליך הפוך מזה של לחאם. בגיל 26 יצר הדוקומנטריסט את סרטו הראשון, שעסק בהקמת הסכר על נהר הפרת. היה זה שיר הלל למפלגת הבעת, וחלום הקידמה שהביאה עמה. אולם זמן קצר לאחר מכן הוא התפכח וסרטיו הפכו לביקורתיים. כך למשל "On a Day of Ordinary Violence" מ-1996 - שמהווה כהספד לחברו מישל סוארה, שמת בשבי הג'יהאד האיסלמי לאחר חטיפתו בביירות ב-1985.

"On a Day of Ordinary Violence". נגד הג'יהאד

במקביל, התגייס אמירלאי לפעילות ציבורית נגד השלטון. הוא נכלל ביוזמות של אינטלקטואלים סוריים למען ביטול מצב החירום במדינה ונגד סיפוח לבנון. ב-2003 יצר את סרטו האחרון "A Flood in Baath Country" בו תיעד תלמידים ומורים בבית ספר בדמשק, וחשף את ניצולה של מערכת החינוך על ידי הפוליטיקאים לטובת עידוד נבערות וחיזוק המיליטריזם והנאמנות המפלגתית במדינה. הראיונות שקיים עם התלמידים והמורים מעלים שמץ של אבסורד וציניות עגומה.

החינוך לאן? "A Flood in Baath Country"

"לא נראה לי שהאחראים הבינו מה היו כוונותיו. הם בטח חשבו שהוא ישרת את המטרות שלהם", מסבירים חמוד וג'באלי את החופש היחסי שניתן לאמירלאי בראיונות שערך בכיתות. השניים מספרים כי אמירלאי ראה הבטחה גדולה במהפכות במצרים ותוניסיה, ואף נתן את בירכתו להם. את התקוממות העכשווית של בני עמו הוא לא זכה לחוות מכיוון שמת מהתקף לב בפברואר האחרון, והוא בן 66.

תקועים בקולנוע האילם

כמו אמירלאי, גם מוסטפה עקאד יצא ללמוד את רזי המדיום בארצות הברית. ב-1976 הוא ביקש לנצל אותו כדי לספר,לא פחות ולא יותר, את סיפורו של הנביא מוחמד. האתגר היה לעשות זאת מבלי להראות את דמות הנביא עצמו - מכיוון שעל כך יש איסור חמור על פי האיסלם.

"The Message". אז איפה מוחמד?

למרות ההתנגדות מצד הממסד הדתי, התעקש עקאד להשלים את משימתו והחל לצלם במרוקו, בהשתתפות אנתוני קווין ואירן פאפאס. הוא קיבל את ברכת הדרך של המלך חסן השני, אולם עם התגברות הלחץ המוסלמי, הצילומים הופסקו ונדדו ללוב השכנה, בחסות השליט המקומי קדאפי. "זוהי דת של 700 מיליון איש ואנחנו יודעים עליה כל כך מעט", אמר עקאד, "חשבתי שעלי לספר את הסיפור כדי שיהווה גשר אל המערב".

אחרי השלמת הסרט, השתלב עקאד בהוליווד, וכמפיק עזר ליצור את סדרת סרטי האימה האמריקנים "האלווין" (והשתתף בהפקת שמונה מהם). ב-1981 השיב טובה לקדאפי, כשהחזיר את קווין ופאפאס ללוב, ואיתם גם את ג'ון גילגוד, אוליבר ריד ורוד שטייגר לצורך צילומי "אריה המדבר", המספר את סיפורו של הגיבור הלאומי המקומי עומאר מוכתר, ומלחמתו בבניטו מוסוליני וצבא איטליה.

נלחמים באימפריאליזם. "אריה המדבר"

על אף השקעת קדאפי בסרט, בסכום של 35 מיליון דולר, הסרט נכשל בקופות,

אולם זה לא מנע מעקאד לחלום על הפרויקט האפי "סלאח א-דין" ואף פנה לשון קונרי על מנת שיגלם אותו. חלומו נגנז סופית ב-9 בנובמבר 2005 בבירת ירדן, עמאן, שם מצא את מותו, ביחד עם בתו, בפיגוע הענק של אל-קעאידה.

באותה שנה, השלים נג'דאת אנצור (בנו של איסמעיל אנצור) את סרט הטלוויזיה "בתולות יפות", שתהה על תופעת המחבלים המתאבדים וזכה להצלחה גדולה. כבמאי קולנוע תכנן פרויקט יומרני שכשל (לו ייעד את אנתוני הופקינס וקווין ספייסי), שעסק גם הוא בדמותו של מוכתר. קסמו של הגיבור הלובי נובע ממאבקו האמיץ באימפריאליזם של המערב. משהו שמכוון גם אלינו הישראלים.

"אין אזכורים ישירים לישראל בקולנוע הסורי", אומרת חמוד, "אני חושבת שהם מתביישים בתבוסתם. את ישראל הם רואים כחלק ממגמה כוללת של הניסיון של המערב לכפות את עצמו עליהם". ומה עם האימפריאליזם מבית, זה שמפעילים בני משפחת אסד? המהפכה אם תבוא, כנראה כבר לא תגיע מהקולנוע המקומי, שכמו הסטירה העוקמנית של לחאם, קבור עמוק בתוך הארון.

מיסלון חמוד ומוחמד ג'באלי נמנים על קבוצת פלסטינמה, המקרינה סרטים של יוצרים ערבים בתיאטרון הערבי יהודי ביפו במסגרת פרויקט סינמה סראייה. ביום שישי הקרוב (20:30) תתקיים הקרנה של "זהו כאוס?", סרטו האחרון של גדול במאי מצרים, יוסוף שאהין.