הפיצוציה המוזיקלית

בגבעתיים, עירי, ארץ אלף הפיצוציות, נמצאת "המנה הטובה ביקום" וכבר כתבו עליה, וגם על מזנון הסביח של עובד, שמעליו מתנוססת הכרזה הנ"ל. אישית אני לא אוכל סביח בגלל הביצה, אבל אני מקנא באנשים שעומדים שם בתור, גם אם השעה היא הרבה אחרי חצות, ויוצאים כשהם חובקים בידיהם את המנה הנכספת, וחיוך של אושר וניצחון נסוך על פניהם.
אני לא יכול להיות שותף לאושר הזה, ולכן הצבתי לעצמי משימה אחרת: למצוא את חנות התקליטים הטובה ביקום. פעם זה היה קל מאוד. סיבוב קטן בסוהו של לונדון, או בניו יורק, גיחה ל'פנאק' בפריס, עצירה בסאטורן בקלן ,חנויות המשומשים שליד אוניברסיטת הרווארד, וחנויות המוזיקה השחורה בבריקסטון לונדון.

געגוע ליחס האישי

אולם החיים התחילו להכתיב קצב שונה בשנים האחרונות והיה צורך לרכז את כל הקניות במגהסטורס של וירג'ין, HMV, או טאוור. ובאופן בלתי נמנע, היחס האישי נעלם, ומקרי זוועה לא מעטים פקדו אותי, כמו זה שהתרחש לפני שנה בוירג'ין בלונדון שם התקיים הדיאלוג הבא :
אני: האם יש לכם דיסק סולו של אלאן וגה (סולן סואיסייד ואושיית סבל ניו יורקית ידועה)?
המוכר (צעיר כחוש ומנוזל עם פירסינג לרוב וגישה של רוטב ויניגרט): אהה???
אני: וגה, אלאן וגה, נסה במחשב.
המוכר: אהה… (בוהה במסך), יש לנו סוזן וגה.
אני: נסה סואיסייד (שזה בעצם 'נסה התאבדות' ואיך לא חשבתי על זה?)
המוכר: אהה???
טוב, בסוף מצאתי אותו בראפ טרייד, שגם היא כבר לא מה שהייתה, אבל יש לה כבוד לרוחות העבר. שבוע אחר כך ננזפתי על ידי הצוות באוזן השלישית, כי להם יש כמובן את אלאן וגה, רק תגיד איזה, והם יביאו לך. כך חזרתי למקורות והתחלתי לחפש את החנות הטובה בארץ.
אז כן, היו פעם מוסדות, ואנו מזילים דמעות עד היום על אובדנם. ואלה שמות: "מנגו", "פאז", "בית התקליט", "בית התקליט" בירושלים, "מסדה" של שוקי וייס, ואם היו עוד ושכחתי זה מפני שאני כבר זקן ומותר לי.
והיום?? יש את "האוזן השלישית", "החור בשחור", "קרמבו", וכולן סקטוריאליות ולא תמיד ידידותיות למשתמש, שמעל גיל עשרים ומשהו. ובניגוד אלי, גם לא מתות על מוזיקה שחורה. חוץ מזה, ב"אוזן" יש אוירה של יוהרה והכוונה מלמעלה בבחינת "זה מה ששומעים בחנות ואוי לכם אם אתם לא בכיוון".
למשל, בהופעה של "פורקיופיין טריי" בארץ, האולם נראה כמו כנס קוני האוזן לדורותיו. חבר מלונדון שעבר את החוויה הביע פליאה, וציין ששם בלונדון ספק אם מישהו שמע בכלל על הלהקה הזו. אז כן, זו עבודה יפה של חנות סקטוריאלית, ומי שראה את הסרט "היי פידליטי" ולמד איך מחדירים לקונים את המוזיקה של "הביטה בנד", יודע במה מדובר, אבל זה לא מספיק, כי העולם דורש סוגים נוספים של מוזיקה.

חלקת האלוהים הקטנה שלי

על רקע נסיבות אלו הגעתי לקרית ביאליק. שם, בקניון שנקרא "קריון", במשביר לצרכן, בין מחלקת קוסמטיקה ומכנסי ג'ינס, שוכנת לה המנה הטובה ביקום (שלי). קוראים לה "טאוור רקורדס", וכן, היא הסניף המקומי והזערורי של הרשת הגדולה והמנוכרת, אלא ששם, במטר על מטר, בראו להם מספר חובבי מוזיקה את חלקת אלוהים הקטנה שלהם. אני לא יודע אפילו איך קוראים להם, נדמה לי שלאחד קוראים אורן וזה די הגיוני, מפני שאורן זה שם מקובל בחנויות תקליטים, מעין מבחן קבלה. "קוראים לך אורן? יופי שם מחלקת האלטרנטיבה".
בחנות הזו אני מוצא כל פעם את האוסף הטוב ביותר בארץ. המדפים נראים כאילו מישהו לקח את הרשימות של "הקצה" בגלגל"צ ו"ברד" ב-102FM, והרכיב לו את המבחר המעודכן והמעניין ביותר שראיתי. לכל דיסק מצורף פתק המלצה עם פרטים והסברים ובחנות מתנגנת תמיד מוזיקה טובה. והמוכרים? זן שכבר לא נותר כמעט בארץ - מתלהבים, ממליצים, משמיעים ומתעניינים. גם שועל זקן עקשן וציני כמוני, איש שמסוגל להוציא ראסטות אפופות קאנג'ה משלוותם בבקשות לחיפוש דיסקים נשכחים וסינגלים של 7 אינץ' משנות השישים של נגיד "בוב ומרסיה" (שעתיים חיפוש על שרפרפי גן ילדים באיזה שכונתית נידחת בלונדון), גם אני לא יכול להישאר אדיש מול אהבת מוזיקה כזו.
בקיצור, אם אתם מזדמנים למקום, עשו כבוד לאחרוני המקצוענים בענף, שעבר כבר מזמן מהפכה, לא ממש חיובית, ומסתיר את שאהבה נפשנו מאחורי מסך של אנונימיות, וזה עוד לפני שאמרתי מילה על קניות ברשת.