ביום שישי בשעה 10 בערב הגיעו החדשות מאלבני. הסנאט של מדינת ניו-יורק מסיים את מושב האביב שלו באיחור, חסר נשימה, אך בהכרעה באחת השאלות החשובות על סדר היומי הפוליטי של המדינה. הסנאט אישר ברוב של 33 ל- 29 להומואים וללסביות להתחתן בניו-יורק וקבע בכך את אחד מציוני הדרך החשובים ביותר במאבק של הקהילה הגאה באמריקה.

ביום ראשון מצעד הגאווה הניו-יורקי, שצועד כבר משנת 1970, שנה לאחר מאורעות סטונוול, חגג את ההישג הזה. לעומת שנים עברו, הפעם הגאווה לא הייתה מתנצלת, אלא משותפת לכל המרחב הפוליטי. בשנה שעברה, למשל, המצעד היה מעין ניפוח חזה מוגזם כדי לכסות על חוסר הביטחון, כדי לבסס ולשדר עוצמה קהילתית במקום בו חסרה הכרה רשמית. אך כעת, עם ההכרה, היציאה מהארון, ניפוח החזה הפוליטי מתנרמל מאחר שאפשר לחגוג את ההישג ולא צריך להפגין שרירים. ואכן, הפעם זאת הייתה חגיגה וגאווה של כולם. המושל אנדרו קאומו, שהציג את החוק, קידם אותו וחתם עליו כבר בחצות לאחר ההצבעה, השתתף במצעד לתרועות ההמונים, כמו גם ראש העיר ועוד נבחרי ציבור במועצת העיר של ניו-יורק ובפרלמנט באלבני.

בכריסטופר סטריט בקושי אפשר היה לזוז. ברחוב הקטן שבווסט ווילג' התחיל הכל בשנת 1969, כאשר ב"סטונוול אין", בר מקומי, החליטו כמה אנשים בשוליים של הקהילה להתעצבן מההטרדות החוזרות ונשנות של המשטרה. הם יצאו לרחוב בתביעה שאלה ישנו את היחס כלפיהם, ונראה שהם הצליחו, אם לשפוט לפי המצעד הזה. בכל פינה במצעד השוטרים של משטרת ניו-יורק היו אלה שהבטיחו את הסדר הציבורי, אך הפעם גם עבור הקהילה הגאה. אבל גם אם המצעד השנה היה גדול וחגיגי יותר מהשנה שעברה, עדיין ההומואים והלסביות חשופי החזה נראים רחוקים כל כך מהטוקסידו או החליפה שילבשו אצל רשם הנישואין של עיריית ניו-יורק ליד צ'יינה טאון. אז על מה ההתרגשות הגדולה? למה האפשרות של ראובן ושמעון למסד את אהבתם מסעירה כל כך את הפרוגרסיבים ואת השמרנים באמריקה? מה החשיבות של הסמל הזה והאם יש לו חשיבות מעבר לסמל?

נישואין - הרשמיות של אמריקה

נקודת המוצא היא שנישואין באמריקה אינם כנישואין במקומות אחרים. באותו האופן שבו לוקחים באמריקה את החוק ברצינות תהומית ובקפדנות אובססיבית יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, כך נישואין כאן הם סטטוס חוקי משמעותי שלפיכך נושא הטבות וזכויות רבות שלהן משמעות כלכלית ניכרת. אמריקה אוהבת לעשות דברים רשמית ונישואין מאפשרים לזוג לרשום את האהבה הפרטית בספר הרשמי המנוהל בקהילות המקומיות (נישואין, גם בחוק המדינה וגם בחוק הדתי, הם החלטה שמקבלת תוקף מהקהילה המקומית). באמריקה, סמכות הרישום (למעשה החקיקה של הנישואין) היא של המדינה ולא של הממשלה הפדרלית, אך בגלל החיוב של החוקה האמריקאית, הנישואין במדינה אחת מוכרים בכל המדינות וגם ברמה הפדרלית. לכן נישואין הם ביג דיל באמריקה, כמו שאפשר להסיק גם מאינספור הסרטים ותכניות הטלוויזיה שעוסקים בהיבטים שונים של הטקס החשוב הזה. החלטת הנישואין היא השיא של האיחוד של הפרטי עם הרשמי, של הדת והאזרחות (שכן כוהני דת רשאים לבצע חתונה אזרחית), ושל הקהילות השונות שהאדם משתייך אליהן (עיר המגורים כקהילה אזרחית מחד, והקהילה הדתית מאידך), ושל רמת המדינה, המדינות האחרות באיחוד האמריקאי ושל, כמובן, הרמה הפדרלית של החוק העליון. האיחוד הפרטי-ציבורי בנישואין מאחד לרגע את הרמות השונות של הרשמיות באמריקה ואת המישורים המוסדיים השונים של הדת, המדינה והחיים הפרטיים ולכן באמריקה הנישואין החד-מיניים הם גם הסמל הראשון במעלה להכרה של העם בהומואים ובלסביות (באמצעות החוק, כמובן).

התביעה לשוויון בנישואין היא התביעה ליציאה האולטימטיבית מהארון, לקבלה רשמית בספרים הרשמיים של החוק האמריקאי, ומתוך האמונה האמריקאית כל כך שמילה על הנייר תלבש צורה ותוכר ותכובד על ידי הרשויות השונות (מה שנקרא בלעז, אקנטביליות). ואם זה לא רשמי, זה אולי נהדר, אבל זה עדיין לא יציאה מהארון. אפשר לראות זאת גם כך: ידועים-בציבור (הקומבינה הישראלית הידועה) ובמידה מסוימת ברית הזוגיות (שהיא נישואין-לייט, יצור כלאיים משונה שקיים בחלק מהמדינות כאן, למשל, בניו ג'רזי, ושאכן התברר שאינו יכול להחליף את הדבר האמיתי) הם כמו יהודה פוליקר, יהודית רביץ או הראל סקעת דקה לפני שהגו את המלים המפורשות שהוציאו אותם החוצה מהארון אל אור היום ושנתנו את הלגיטימציה למה שכולנו ידענו כבר מזמן.

המסע האמריקאי לעבר שוויון בנישואין יש לו אמנם שורשים וותיקים בשנות השבעים (אוון וולפסון, שעומד בראש הארגון הארצי שמושבו בניו-יורק Freedom to Marry, הוא יהודי יקר שכבר יותר משלושים שנה דוחף את העניין קדימה), אבל הוא צבר תאוצה מאמצע שנות התשעים. אלא שחשוב לעצור ולהיזכר שכבר בשנת 1996 כללי המשחק השתנו באופן שעיצב את הקמפיין שאנו מכירים היום. באותה השנה הקונגרס הפדרלי חוקק את "החוק להגנת הנישואין" (Defense of Marriage Act) שהקטין משמעותית את האפקט של היציאה מהארון דרך השוויון בנישואין המדינתי. לפי החוק הזה, הממשל הפדרלי לא מכיר בנישואין חד-מיניים ומדינה פטורה מלהכיר בנישואין כאלה שבמדינה אחרת. החוק הזה מגביל בעצם את היציאה מהארון של השוויון בנישואין, והופך זאת במקום יציאה מהארון חובקת כל, תקפה אצל השכנים וברמה הפדרלית, ליציאה מהארון ברמה המדינה. אם תרצו, זה כמו לצאת מהארון לחברים בכיתה, אבל לא עד הסוף דרך הרובריקה של Inerested In בפייסבוק לכל העולם ובן זוגו. ולכן, בעקבות החוק הזה היציאה מהארון של הקהילה הלהט"בית באמריקה נעשית לא בזבנג וגמרנו, מעין הכרזה במסיבת עיתונאים, אלא בהדרגה, מדינה אחר מדינה. החוק הזה גם מנטרל את הזכויות הפדרליות החשובות הכרוכות בנישואין, למשל, לגבי הגירה, שכן גם אם אתחתן עם ביל כעת בניו-יורק, לא אקבל את האזרחות שנישואיי להילרי היו מקנים לי. זה לא צריך להפתיע, שכן ההתקדמות הפוליטית בארצות הברית היא הדרגתית וכרוכה במאמצים רבים, להבדיל מישראל בה היא ההתקדמות היא בעיקרה חברתית ובאה בגלים אימפולסיביים השוטפים את המדינה. אמנם באלף שלנו היתה התקדמות משמעותית ביותר אבל צעד אחר צעד: לפני ניו-יורק הגדולה, חמש מדינות העניקו שוויון בנישואין. הראשונה היתה מסצ'וסטס (בהחלטה של השופטים ב- 2003), ולאחר מכן, קונטיקט, איווה, ניו המפשיר, ורמונט והבירה וושינגטון. מדינות נוספות העניקו צורות שונות של "איחוד אזרחי" או ברית זוגיות (ניו ג'רזי, למשל), ו- 41 מדינות הלכו לכיוון המנוגד והעבירו חקיקה כנגד נישואין חד-מיניים. לא פשוט לצאת מכל ארון מדינתי בנפרד.

הארון של ניו-יורק

הארון של ניו-יורק הוא הגדול והחשוב ביותר. ניו-יורק, להבדיל ממסצ'וסטס החדשנית, היא מדינה אטית, מסורבלת ובעלת היסטוריה ארוכה של procrastination. זאת המדינה השלישית בגודלה, יש בה גיוון פוליטי, אתני, חברתי, דתי ומה-לא, בין השאר כתוצאה מהניגוד בין ניו-יורק לבין אפ-סטייט שהוא כל דבר שבעולם חוץ מניו-יורק סיטי. וזאת המדינה שהמסורבלות, האטיות ואפילו הפוליטיקה התככנית של בירתה אלבני, מרכזות ומפרות את הדיון הציבורי החשוב, העשיר והיצירתי ביותר. דרך מסע החתחתים הזה אל השוויון, גורמים שונים מתווכחים, מביעים עמדות ותורמות לדיון, מפרופסורים, פוליטיקאים וסלבריטאים למיניהם, עד לאנשי דת מכל עמדה דתית ופוליטית שאפשר להעלות על הדעת. אפילו הבת של הנשיא ג'ורג' וו. בוש הצטרפה לתומכים בנישואין בקמפיין ביוטיוב New Yorkers for Marriage Equality. וכמו שניו-יורק היססה לאשר את החוקה האמריקאית, ולכן הייתה המקום בו התנהל הדיון הפורה ביותר על נחיצות החוקה שעד היום הוא המודל לדיון ציבורי באמריקה, ולכן גם הייתה המדינה שה"כן" שלה בסופו של דבר היה מכריע ביותר לגושפנקא הכללית; כך כעת הדיון הניו-יורקי בנושא השוויון בנישואין הוא לא המהיר והאלגנטי ביותר, הוא סבוך בשברי שברים של אינטרסים צרים וריקוד עקום ומגושם של שחקנים שונים, אך באופן דומה הדיון הזה מצליח להעצים עניין מקומי ולהפוך אותו לנחלת הכלל ברעיון, גם אם לא במעשה. הדיון האקדמי, האמנותי, הפוליטי, התקשורתי - וכמובן, הדתי, הבין-דתי, האנטי-דתי והדתי-אזרחי - חורג בהשפעתו אל המדינות השונות בארצות הברית ואף מחוצה לה. וכמו שסטונוול הוא מקום לא מרשים במיוחד, ברחוב לא מרשים במיוחד, שבכל זאת הפך לנקודת הפתיחה של התנועה הפוליטית של הלהט"ב במסע אל מחוץ לארון בכל העולם (בארצות דוברות גרמנית, מצעד הגאווה נקרא על שם כריסטופר סטריט), כך הדיון וההחלטה לטובת השוויון בנישואין יוכלו להעשיר ולהעצים את הדיון במדינות אחרות, בארצות הברית ומחוצה לה. עם זאת, לא כדאי להגזים בחשיבות של ניו-יורק לאלה שאינם ניו-יורקים. גם אם ניו-יורק תהפוך ללאס וגאס של ההומואים והלסביות אליה יעלו לרגל להתחתן, וגם אם הסרטים והטלוויזיה מניו-יורק יוכלו להרגיל את העולם לרעיון של נישואין חד-מיניים, שינוי פוליטי, להבדיל מהשפעה חברתית, הוא הרבה יותר איטי ומסורבל. החלטה חיובית בניו-יורק תשפיע מאוד על ניו ג'רזי ואולי על כמה מדינות נוספות עם נטייה ליברלית, אבל מאחר שהיציאה מהארון היא בכל מדינה בנפרד, כל קהילה גאה בכל מדינה תצטרך להתמודד עם מבנה פוליטי-חוקי נבדל. כמובן, זה אולי מעודד מאוד לראות מישהו חזק כמו ניו-יורק יוצא בבעיטה מהארון, אבל זה עדיין לא ממוטט את הארונות של אחרים ולא הופך את היציאה מהארון שלהם לטריוויאלית.

לוח הזמנים נמדד בשנים ובתקופות כהונה של נשיאים. גם המאבק ב"חוק להגנת הנישואין" נמשך וקיבל לאחרונה רוח גבית חזקה מהנשיא אובמה, שתביא אולי תוך שנים ספורות להכרה פדרלית לנישואין חד-מיניים. אבל אפשר להעריך שעדיין הרשות תהיה נתונה למדינות להחליט כיצד להכיר בנישואין חד-מיניים וחלק זה של "החוק להגנת הנישואין" אינו צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין. אבל כל עוד החבר'ה במצעד צועדים לא בחליפות אלא בתחתונים, גם ההחלטה ההיסטורית באלבני לא תוכל להסיט את ליבנו מהבחינה הדקדקנית של הציבור הנאה וחשוף הבשר שצועד בגאווה לעבר כריסטופר סטריט ומראה לעולם מה באמת יש לניו-יורק להציע.

"היציאה מהארון של הקהילה הלהט"בית באמריקה נעשית לא בזבנג וגמרנו, מעין הכרזה במסיבת עיתונאים, אלא בהדרגה, מדינה אחר מדינה" (צילום: נתן דביר)