הנני כאן, גם למען המתנדבת הלסבית
רבנים ואישי ציבור מתנגדים להופעת הראל סקעת מחשש ל"לבן הרך" של בנות השירות הלאומי. ומה עם הלסבית שמתנדבת בבית חולים וההומו שמטפל בקשישים?
בימים אלה מתרחש מאבק סמוי מן העין, אבל חשוב מאין כמותו, על דמותו של השירות הלאומי בישראל. עד לפני כמה שנים, השירות הלאומי היה מזוהה בעיקר עם בנות יהודיות דתיות. בשנים האחרונות, ההגמוניה הזו מתערערת: גם גברים מבקשים לשרת בשירות הלאומי, ואחוז החילונים והלא-יהודים בקרב המשרתים הולך וגדל.
הכניסה שלהם לשורות השירות הלאומי לא תמיד מתקבלת בברכה. בשירות הלאומי, כמו בכל מקום, יש תפקידים טובים יותר ותפקידים טובים פחות, והבנות הדתיות מרגישות, אולי בצדק, שעכשיו הן צריכות להתחרות מול אחרים, ושאופיו של השירות הלאומי משתנה לנגד עיניהן.
להוריד את מינון ההיסטריה. הראל סקעת בהופעה (צילום: דודו אזולאי)
גם אני שירתתי בשירות הלאומי, בשנת 2003. הייתי אחרי שנת לימודים בישיבה גבוהה, כל החברים שלי התגייסו לצבא, ואני, בגלל בעיות רפואיות, הייתי צריך לחפש מסגרת חלופית. מצאתי אותה בדמות מקלט מופלא לילדים בסיכון בירושלים, שבו התנדבתי כמדריך במשך שנה. באותה השנה גם יצאתי מהארון. הדברים קשורים. העבודה עם ילדים דורשת כוח, סבלנות, ובעיקר כנות גדולה. לילדים יש יכולת מופלאה לקרוע מעליך כל מסכה של העמדת פנים. במקביל לעבודה איתם, גיליתי שאני לא מסוגל לעטות על פני מסכה גם בשאר המישורים של חיי.
להכיר גם בתרומת המתנדבים ההומואים
אירוע הצדעה למתנדבי השירות הלאומי הוא גם אירוע הצדעה לאנשים כמוני - הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים - שרוצים לתרום לקהילה האזרחית שלנו לא רק בצבא, אלא גם במסגרות הנפלאות של השירות הלאומי. אך בעוד שהחברה הישראלית כבר למדה להכיר את תרומתנו בצבא, תרומתנו בשירות הלאומי עדיין נבלעת בתוך הדימוי (ההולך ומתערער) של השירות הלאומי כמקום השייך באופן בלעדי לנערות דתיות.רבנים ואישי הציבור שחוששים ל"לבן הרך" של בנות השירות הלאומי, שרגישותן תיפגע עקב הופעתו של הראל סקעת, לא חוששים כלל לפגוע ברגשותיהם של בני ובנות הקהילה הגאה שמשרתים בשירות הלאומי. אני חושב עכשיו על הצעירה הלסבית שמתנדבת בבית חולים, על הבחור ההומו שמטפל בקשישים, על הטרנסג'נדרית שעוזרת למתקשים בלימודים בכיתות אתגר. הם שומעים בכלי התקשורת שמישהו, שמתיימר לייצג את "בנות השירות הלאומי" במחאתו, לרגע לא עולה על דעתו לייצג גם אותם.
כמו בכל נושא כמעט בשיח הציבורי בישראל, יש מי שברגשותיו וברגישויותיו צריך להתחשב ללא סוף, ויש את מי שאפשר לרמוס ברגל גסה. השירות הלאומי משנה את פניו ובנות דתיות ייחשפו לאנשים נפלאים שקודם לכן לא הכירו - מכל הדתות, המעמדות, המגדרים והאהבות. זמר אהוב ומוכשר שיצא מהארון, ומגיע להצדיע למי שתורם לחברה, זכאי לקבל חזרה את הכבוד שמגיע לו.
ואולי, רק אולי, בישראל של שנת 2011 אפשר כבר להוריד את מינון ההיסטריה מהשוני של האחר. מה כבר יקרה לבת השירות שתשמע זמר הומו שר? האם היא עלולה לחלות במחלת הסובלנות וקבלת האחר? האם היא עלולה לפתח תפישת עולם מורכבת ועמוקה? האם היא עלולה לגלות שאת האהבה הגדולה שהיא מרעיפה על ילד חולה, על נער במצוקה, על תלמידה מתקשה - היא תצטרך אולי ביום מן הימים להרעיף על בן, אח או חבר קרוב שייקח אותה הצדה לשיחה, וילחש לה שיש לו משהו לספר לה?
נתנאל ליפשיץ, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה העברית, פעיל בעמותת "חברותא - הומואים דתיים ", ובבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
