הילד לא מוכן לשתף בצעצועים. מה עושים?

"זה שליייייי!".

צעקה רמה נשמעת מתוך חדר הילדים בעודכם יושבים במטבח עם זוג חברים שקפצו לביקור של שבת אחר הצהריים. אתם ממהרים "לאזור הפיגוע" לראות מה קורה שם ומגלים את הבונבון שלכם, בן השלוש וחצי, מושך בזעם צעצוע מידו של האורח בן גילו. פניו המתוקים קמוטים בכעס ובשנייה הבאה הוא דוחף את החבר ושניהם פורצים בבכי קורע לב.

• לכל הכתבות של אלי זוהר ניב לחצו כאן
  

אתם מרגישים לא נוח. לא נעים לכם ולעתים אף עולה בכם מבוכה, מול המראה הזה של בנכם, שלא יודע לשתף, ש"מתקמצן" על צעצוע כאילו אין לו חנות צעצועים פרטית בבית.

"למה להתעקש דווקא על מה שהחבר רוצה? מה קרה? יש לך כל כך הרבה צעצועים אחרים", אתם תוהים בקול רם.

ברגעים כאלו הוא מצטייר בעיניכם כילד מפונק, שתלטן ולא חברותי. בראש שלכם כבר נרקם לו תסריט אימה: הנה הוא משחק לבדו בפינת הגן, מוקצה וסובל, הילדים לא רוצים להיות חברים שלו כי הוא לא יודע לחלוק.

אתם מפליגים עם המחשבה לבית הספר, בו אותו הסיפור חוזר על עצמו. הוא אגואיסט וקמצן, לא נותן אפילו ביס מהכריך שלו, הילדים מדביקים לו שמות גנאי, מחרימים אותו, הוא בודד בשיעור ומיותם בהפסקות.

הסרט שלכם מקבל חיים משל עצמו ודוהר הלאה והלאה, לחיים שלמים נטולי חברים ועתירי סבל. אתם כבר הרוסים מדאגה וזו, ברגע אחד, הופכת לכעס אדיר המופנה באופן אוטומטי כלפי הפצפון המיוסר.

אבל האם באמת יש לנו, ההורים, סיבה להילחץ, או שמדובר בשלב רגיל בהתפתחות? וכיצד עלינו להתמודד עם רכושנות של פעוטות?    

1. שלב הנפרדות 

קודם כל חשוב לדעת כי מדובר פה (כן, גם הפעם) בהתנהגות אופיינית לשלב ההתפתחותי, מה שאומר שהילד שלכם בסדר גמור. הוא מתפתח "לפי הספר", עובר שלבים חשובים והכרחיים ומאחורי כל מה שאתם רואים יש סיבות טובות ואפילו, לא תאמינו, היגיון. בשלב הזה (גיל שנתיים-שלוש) ילדים מתחילים להבין שגם להם וגם לכל הסובבים אותם יש קיום עצמאי. אם עד עכשיו הוא חווה את הוריו כחלק ממנו, הרי שעכשיו הוא מתחיל להבין שזה לא כך וההורים הם ישויות נפרדות. הם הולכים וחוזרים ומתקיימים בין לבין, גם כשהוא לא נמצא איתם או לא רואה אותם.

דבר דומה מתרחש גם לגבי הצעצועים שלו. מבחינת ילדון בן שנתיים וחצי זו הבחנה לא קלה ובכלל לא פשוטה: הוא רוצה שכל מה שחשוב לו ומוצא חן בעיניו יהיה שייך לו ורק לו, והמחשבה על כך שהוא צריך לחלוק בדברים האלו עם אחרים היא בלתי נסבלת עבורו.

2. הטריטוריה שלי

בגיל שנתיים-שלוש הצורך בשליטה מתחיל לתפוס תאוצה, ואיתו גם הרצון בהגדרת "מרחב קיום" אישי. שיוך הצעצועים הוא חלק מהגדרת הטריטוריה של הילד, של מה שהוא מגדיר כשלו. זה אפילו מגדיר את מי שהוא. מהמקום הזה קל יותר להבין איך ולמה זה הופך להיות נושא כל כך חשוב ומהותי עבורו, שהצעצועים האלה יהיו שלו ורק שלו "בטאבו", ולא של אף אחד אחר.

3. חשיבותה של הפרטיות

חשבו איך אתם הייתם מרגישים אם הייתה מגיעה אליכם חברה הביתה ותוך רגעים ספורים משתלטת על חדר השינה שלכם, מודדת את הבגד החדש שקניתם, מתמרחת בקרם הגוף המהמם שלכם ומעלעלת בספרים המונחים ליד המיטה. אתם עוד רגועים? בטוח שלא.

משהו דומה לזה חווה הילד שלכם כשחבר מגיע אליו לחדר הפרטי שלו. לוקחים לו, משתלטים עליו, חודרים לו לפרטיות. ממש, אבל ממש לא נעים. לכן חשוב לתת מקום וכבוד לרצון ולצורך של הילד שלכם בפרטיות.

4. זה יכול להיות שלי - גם אם אתה משחק בזה

זוהי הבחנה ל"מתקדמים" וקשה לצפות מהעולל שיבין זאת כבר בגילו הצעיר. כשילד אחר לוקח צעצוע שלו מבחינתו זה איום. הצעצוע יכול לצאת מ"תחום השיפוט" שלו ואולי, רחמנא לצלן, הוא גם לא יחזור? לכן כרגע הכי טוב שיישאר אצלו, הכי קרוב אליו שאפשר.

5. למידה חברתית

אנחנו כבר למדנו (מי יותר, מי פחות) איך להתמודד עם חדירה לפרטיות. אנו מגיבים ברגישות ודיפלומטיות, יודעים מה להגיד, איך ומתי, מתנהלים "בין הטיפות" באופן מחושב ומודע וזוכרים לקחת בחשבון את רגשותיו של האחר ופגיעותו, כך שאנו מכניסים גם את הנתונים האלו למשוואה. עבור ברנש בן שלוש כל הדינמיקה המורכבת הזו עוד לא נגישה. את הקורסים האלה הוא עוד לא לקח באוניברסיטה של החיים. עכשיו הוא בטרום מכינה, אך אל חשש - הוא יעלה כתה ועוד כתה ולבסוף יגיע גם לזה.

6. קצת סבלנות

מה שאנחנו מבקשים זה ללמד ולהנחיל לילדים שלנו את הערכים המשמעותיים לנו, כשבמקרה הזה מדובר בשיתופיות. אותה נכונות לחלוק דברים שלך עם אחרים, להיות חלק מקבוצה. בואו נזכור כי הלמידה הזו לא מתרחשת ביום אחד ואף לא בשבוע. זוהי למידה המתרחשת עם הזמן, דרך התנסויות שהחיים יזמנו ובעזרתכם, "מורי הדרך" הצמודים לו. אתם תהיו שם על מנת לתווך, להסביר, להדריך ומתישהו זה יקרה. זה שעכשיו הילד שלכם רכושני - ממש לא מנבא שכך הוא יהיה גם בעתיד.

7. במה אני מוכן לשתף ובמה לא

לפני שמגיע החבר שוחחו עם הילד שלכם ובדקו איתו מהם הצעצועים בהם הוא לא מוכן לחלוק. את כל אלו פשוט הרחיקו מהמקום, הם לא "ישתתפו בחגיגה". השיחה, המיון וכל ההתעסקות בנושא לפני בואו של החבר, יוצרים סוג של הכנה נפשית מאוד חשובה עבור הילד, הנקראת בשפה המקצועית "הטרמה" (מהמילה טרם). בדרך זו הוא גם יתמודד מראש עם הקושי שלו וגם ירגיש שאתם איתו, מכבדים אותו ואת רצונותיו.

8. לא חייבים לשחק בחדר

אם אתם שמים לב שהילד שלכם כרגע בתקופה רגישה במיוחד וקשה לו לשתף אחרים בצעצועים שלו, מה דעתכם להעביר את המפגש למקום אחר? זה יכול להיות בחצר עם גיגית של מים וכלי מטבח מפלסטיק, פיסול בפלסטלינה או בחמר במרפסת, אפיית עוגיות במטבח ועוד. אפשר גם לקיים בתקופה זו מפגשים מחוץ לבית, בגינה הציבורית למשל. הזכירו לעצמכם שמדובר בתקופה שכמו שהיא באה, היא גם תעבור.

9. שיקוף ותיווך

הימנעו מהתערבות, הטפה ודיבור לא מכבד. זכרו כי כל אלו נובעים מאי הנעימות שלכם, מהדאגה והמבוכה הבאים כרגע לידי ביטוי בכעס לא מבוקר. משפטים כמו "תפסיק להתנהג כמו ילד קטן" מאוד פוגעים בילד ולא באמת עוזרים לו להתמודד עם הקושי שהוא חווה. לעומת זאת, משפט כמו "אני רואה שמאוד קשה לך לתת ליניב את הכדור שלך" ייתן לו תחושה שאתם לגמרי איתו, מבינים לליבו ואפילו לא כועסים עליו. הקושי שלו לגיטימי ואתם רוצים לסייע לו לעבור את המשוכה הזאת. זה בהחלט יכול לסייע לו "להתרכך" מתישהו ולהסכים להשאיל לחברים את צעצועיו.

10. חיזוק אחד במקום הנכון

גם לילדים שקשה להם לחלוק יש ימים טובים יותר. שימו לב למקרים בהם הם מגלים נדיבות רבה יותר, רוחב לב מרשים יותר. כשהחבר ילך ציינו זאת בהתפעלות. יש סיכוי טוב שהילד שלכם יקשיב, יפנים ויגלה יתר מוטיבציה לעשות זאת שוב בפעם הבאה.

11. ואנחנו?

חברות וחברים יקרים, בואו נסתכל רגע לתוך עצמנו פנימה. האם ייתכן שגם אנחנו רכושניים? רכושנים כלפי חפצים, אנשים קרובים לנו, הילדים שלנו? יצא לי להכיר כמה מבוגרים שמוכנים לחלוק בה-כ-ל, אבל נסו לגעת להם במכונית. שמעתי גם על מישהי שלא מוכנה לחלוק בחברות שלה - הן שלה ורק שלה. מוכר?

גם כשאנחנו יודעים שזה לא "מתבזבז", יכול להיות בזה מן האיום. תחשבו על ביטויי האהבה השגורים כל כך בפינו: "אהובה שלי", "מתוק שלי", "נשמה שלי". מה איתם? מסתבר שגם אנחנו, כשאנחנו אוהבים, אנחנו רוצים שמושא אהבתנו יהיה שלנו ורק שלנו. ילדותי ככל שיהיה. אפילו שברור לנו שזה לא באמת כך. אז מה אנחנו רוצים מילדינו בני השלוש?

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן