הדתל"שים של פוריה גל

הדתל"שים (דתיים לשעבר) הוא קיצור מהשנים האחרונות לאנשים שעזבו את הציונות הדתית. העיתונאית פוריה גל גץ יצאה למסע בעברה הדתי, ולסדרה של שיחות עומק עם דתל"שים ודתיים, כדי לנסות להבין מה זה באמת אומר; למה בחרו לעזוב, למה הם מתגעגעים ועל מה הם כועסים? מה בכל זאת נשאר שנים אחרי, ולמה רבים מהם מתעקשים לקרוא לעצמם דתל"שים, ולא הופכים פשוט לחילונים?

פרק ראשון

איך חילונים מגיבים לעובדה שבאת מבית דתי? / למה הסיפור של הדתלשים אף פעם לא יהיה דרמטי כמו של החרדים לשעבר? / וגם: איך נגמלים מההרגל לנשק מזוזות, מה זה בדיוק "רדאר דתלשים", ומה נשאר בסוף הדרך. / שיחה גלויה בהשתתפות שרית סאבו (ילידת 1970), סטנדאפיסטית, קומיקאית ותסריטאית; אלון חדד (יליד 1974), קופירייטר במשרד פרסום; יחיעם גץ (יליד 1981), מוזיקאי וסטודנט לאגרונומיה; פוריה גל-גץ (ילידת 1973), עיתונאית ותסריטאית.

כשחילונים מגלים שהיית פעם דתי, הם שואלים מיד "מתי חזרת בשאלה", ואחר-כך "מתי הפסקת להאמין באלוהים". בדמיון עולה בחור ישיבה מיוסר שרוכן על דף גמרא, מקשה קושיות על "איפה היית בשואה", נקרע בלילות בין אלוהים לרחוב מלא זימה. אלא שמציאות החיים הדתלשית אינה מורכבת רק ממטפיזיקה. יש בה הרבה סיפורים יומיומיים, רגעים קטנים ופרוזאיים אך לא פחות דרמטיים, התחבטויות של אדם צעיר שמחפש את דרכו בעולם ובורא את עצמו מחדש, כאדם לא דתי.

עבור רוב האנשים שהספר הזה מביא את סיפורם, החוויה הדתלשית היא גם לקנות בפעם הראשונה חולצה עם מחשוף, לצאת איתה לרחוב ולהרגיש כמעט עירומה. היא גם ללכת בפעם הראשונה להפגנה של השמאל בכיכר רבין, להזדהות עם הרעיונות אבל להרגיש שאתה בוגד בשבט שלך. להתלבט כל יום כיפור מחדש אם להיות בצד של האנשים בבגדים הלבנים או של רוכבי האופניים, להתלבט אם למול את ילדך ובאיזה טקס להתחתן. כי עבור הרבה אנשים, הדתלשיות היא סוג של סכיזופרניה: תמיד לראות את שני הצדדים, ולאחוז בלפחות שתי נקודות מבט כמעט בכל דבר. וגם לשחוט לא מעט פרות קדושות בדרך ולפעמים גם לחזור אל המנהגים הישנים והטובים, אבל קצת אחרת.

אנחנו יושבים סביב שולחן בבית קפה, ארבעה דתלשים, הפירות היותר באושים בסלסלה של הציונות הדתית התקנית. אמנם לא לגמרי עשבים שוטים, אבל עדיין, עשבים שצמחו את דרכם החוצה מהערוגה והקימו חיים שונים מאלה שתכננו בשבילם. אנחנו בני גילאים שונים, עוסקים במקצועות חופשיים, על פי השנתון המרכזי לסטטיסטיקה אנחנו מוגדרים כחילונים למהדרין. אבל האם יש משהו שהשנתון המרכזי לסטטיסטיקה אינו יכול לבטא? משהו בזהות, בהתלבטות, בזכרונות, באופן שבו אנחנו רואים וחווים את העולם?

כולנו גדלנו בפס הייצור של הציונות הדתית. כילדים קראנו את 'כה עשו חכמינו', הספר היחיד שנכתב אז לשכמותנו, לצד 'שלום לך אורחת, שלום לך שבת'. כולנו שרנו את "אשת חיל" בניגון המסוים ההוא, צחקקנו אל כף היד כשהסבירו לנו על תשמיש המיטה ביום כיפור, השתכרנו בפורים כי רק אז היה מותר. שמענו את בני וישראל מצמד רעים, ונשבענו לא להיות כמוהם. במובן מסוים כל חיינו מאז הם מסלול בריחה מואץ מהשפם של צמד רעים ומדמות החנון האולטימטיבי של יניב בנבנישתי מ'שוטטות' (אורי גוטליב). מאז חיפשנו תחליפים וגיבורים חדשים להזדהות איתם, אבל גילינו מהר מאוד שגם הגיבורים החילונים לא ממש התאימו לנו. חלקנו עדיין מחפשים.

אז יש לי שאלה אליכם. האם כל הדברים האלה הם חלק מהחיים שלנו היום? האם הדתלשיות עדיין רלוונטית, עדיין חלק מהזהות המיידית שאתם מציגים לעולם?

שרית: תמיד כשאני מספרת שבאתי מבית דתי, אנשים מיד שואלים "כמה דתי". אנשים רוצים דם, ולפעמים מתאכזבים לגלות שאצלי לא היה דם, שהבית לא היה מספיק דתי כדי שיהיה בו מרד רציני. הם אומרים לי: "מה, אבא שלך לא רב, לא ברחת מהבית? אה, אתם רק הפועל מזרחי? אה, בסדר, ההם מגניבים." מגניבים? לך ספר את זה לאמא שלי.

אלון: רקע דתי זה שפה אוטומטית שיש לך רק עם אנשים שהיו שם. בעבודה שלי היום כקופירייטר, אני מגלה שרק למעט אנשים אני מתחבר באמת. פרסום הוא עולם מאוד סגור ובועתי, רמת השרון שיק. אין הרבה דתלשים, כמו שאין הרבה מזרחים. במשרד הקודם היה לי רק חבר אחד טוב, שהיה הומו דתי. למרות ההבדלים בינינו, עצם העובדה שהוא דתי איפשרה לי מיד לפתוח איתו שולחן, להרגיש בבית. דתיים ודתלשים זה סוג של קיבוץ, תמיד תגלו שיש מישהו ששניכם מכירים, ויש לי הרבה חברים דתלשים שהתחתנו עם דתלשיות.

פוריה: אבל למרות השפה המשותפת והחיבור המיידי שלנו לכל מי ש"היה שם", עדיין עובר קו הפרדה בינינו לבין מי שנשארו דתיים. כי הם נשארו בתוך הרחם החמים והמגונן של הקולקטיב הדתי, ואילו אנחנו כבר לא שייכים לשום מגזר. אצלם לא קיים השבר הזה, ובחורף אולי קר להם קצת פחות. אתם חושבים שכל השיח החדש סביב דתיים לשעבר, והעובדה שיותר אנשים מגדירים את עצמם היום לא כחילונים או דתיים אלא כדתלשים, יוצרת תת-קהילה נפרדת, מגזר שלישי וחדש?

שרית: לי יש חברים מכל הסוגים, אבל אני מבינה למה אלון מתכוון בשפה דתלשית. יש לי חבר טוב, דתלש, והשיחות שלנו באמת נשמעות אחרת משיחות עם חילונים. בכלל, בקרב יוצרים יש המון דתלשים. אולי זה צורך פנימי.

פוריה: בשנים האחרונות אפשר למצוא הרבה אנשים שיצאו מהקווים, שנחלצו מהקטגוריות הישנות של "דתי" ו"חילוני", וביניהם הרבה דתלשים. מדובר באנשים שצורכים דברים מסוימים מתוך הדת אבל כבר לא מרגישים מחוייבים להגדרות הישנות של דור ההורים. יש כאלה שמכנים את זה "דתיות הבופה", שהפכה יותר לגיטימית מבעבר. שמעתי כבר על קבלות שבת אלטרנטיביות עם גיטרות שגולשות לתוך השבת, על ליל סדר שבסופו נוסעים הביתה באוטו, על נשים שמקיימות יחסים לפני הנישואין אבל מקפידות לטבול במקווה כדי להיטהר, ועל טקס הדלקת נרות בחנוכה, שבו לא מברכים על הנרות, אבל לא יעזו לעזוב בלי "מעוז צור".

יחיעם: כן, התופעה הזאת מאוד מפותחת בירושלים יותר מבתל-אביב, וזה חלק ממה שמכנים "הביצה הירושלמית". כי הדתלשים הירושלמים לרוב ממשיכים להתכתב עם הרקע הדתי שלהם, בעוד בתל-אביב רבים פשוט נטמעים בעולם החילוני. עם השנים פיתחתי מין "רדאר דתלשים" וכשאני הולך בירושלים, למרות שאני חילוני ובלי כיפה על הראש, אני קולט אותם. לרוב אני לא מפספס, ויש לי איתם מכנה משותף הרבה יותר חזק מאשר עם חילונים או דתיים. אני חושב שזאת קבוצה הרבה יותר נעלה, כי אלה אנשים שהגיעו לאן שהם הגיעו אחרי שהם פיתחו חשיבה עצמאית.

אלון: אצלי זה לא הכרחי שיידעו שאני דתלש, אבל גיליתי שבהזדמנויות מאוד מפתיעות זה יתרון. בשנים הראשונות שלי כחילוני, כשהתחלתי להתגבר על הבושה לתקשר עם בנות, והעזתי ממש לפנות אל בנות האלים האלה – ככה ראיתי אותן אז – גיליתי דבר מפתיע: דווקא אבן הנגף הזאת, העובדה שהיית תלמיד ישיבה, מוסיפה לך הילה של מסתורין, עושה אותך כביכול נורא רגיש.

פוריה: יש אנשים שלהיות דתלש נראה להם דבר נורא אקזוטי. לפי המשוואה של "אם למדת גמרא אז אתה בטח נורא עמוק". או כמו שמחנכינו אמרו לנו לא פעם, "בזמן שהנוער החילוני רקד סלואו במסיבות, אנחנו קראנו ספרות יפה". זה נכון, אגב?

אלון: באמת יש בדתיים ובדתלשים עומק שאין בחילוני המצוי.

בשלב הזה, שרית מזדעקת. עד כאן. כל הנוגדנים שפיתחה ב-17 שנות דתלשיות אינטנסיביות, מזדקפים לפתע. היא לא תשאיר אבן על אבן של אמיתות וקלישאות מבית היוצר של הכיפה הסרוגה, ולא משנה כמה נעים הן יעשו לנחום לנגנטל בגב. והיא לא היחידה. הרבה דתלשים בספר הזה יספרו על ההלם בעקבות המפגש הראשוני שלהם עם אותו "נוער חילוני" אימתני, והגילוי המפעים שגם הם קוראים ספרות יפה, מקבלים חינוך ערכי ומדברים עברית בלי שגיאות.

שרית: נו באמת, זו רק אגדה שאנחנו מספרים לעצמנו. בכל פעם שאני שומעת דתלשים

שמדקלמים "אנחנו יותר טובים", זה מעצבן אותי מחדש. אני אישית מכירה לא מעט דתלשים חשוכים ושוביניסטים עם עולם רגשי רדוד, כי הם למדו רק עם בנים ותמיד חשבו שהם מוצלחים יותר. אולי יש חילונים שיש להם רגשי נחיתות והם חושבים שהדתיים באמת טובים מהם, אבל לי אי אפשר למכור את הסיפור הזה. אני יודעת מה באמת היה שם.

פוריה: ובכל זאת הסיפור של הדתלשים בוגרי הציונות הדתית הוא סיפור מורכב: מצד אחד אנחנו משווים את עצמנו לחילוניים, ומן הצד האחר לחרדים. הרי בניגוד לחרדים לשעבר, שהסיפור של כל אחד מהם יכול לפרנס דרמת טלוויזיה קורעת לב, כולל מורה בחיידר שהרביץ במקל והורים שקרעו עליו קריעה כשמצאו אצלו קסטה של ג'ורג' מייקל, אצלנו, הציונים-דתיים לשעבר, סיפור הפרידה מהדת תמיד נתפס כפחות דרמטי ואף פעם לא ייראה כואב ומיוסר כמו אצלם.

אבל זה לא אומר שלנו אין סיפור. הסיפור שלנו הוא אולי פחות שחור-לבן, ויש בו יותר צבעים וגוונים, אבל גם לנו היו חוויות מכוננות שעיצבו את תפיסת עולמנו, וגם בנו נשרטו שריטות, שקצת קשה למדוד היום כמה הן עמוקות.