סרטים סביב לה: המלצות לפסטיבל ירושלים

רק לעיתים נדירות מתלווה לפסטיבל סרטים תחושה אמיתית של גילוי. פסטיבל הסרטים בירושלים, שייפתח הערב (ה') במהדורה ה-28 שלו, יכול להתהדר בתגלית קולנועית של ממש. כזו היא הרטרוספקטיבה שתערך במסגרת הפסטיבל לפייר אטקס (Etaix).

• רוצים לקרוא עוד על קולנוע? הכנסו לפייסבוק שלנו
  

בשנות ה-60 היה אטקס אחד הקומיקאים המפורסמים בצרפת. ליצן ויוצר סרטים, שאחד מהם, "יום נישואין שמח" (1963), אף זכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר. הוא החל את דרכו הקולנועית כעוזר הבמאי של ז'אק טאטי ב"זה הדוד שלי" (1958), בו אף היה לו תפקיד קטן, ואז פנה לבימוי בעצמו. אטקס ביים חמישה סרטים באורך מלא, ועוד כמה קצרים – רובם בשיתוף פעולה עם התסריטאי הגדול ז'אן קלוד קארייר, שהרבה לעבוד עם לואיס בונואל ("יפהפיית היום", "סוד הקסם הבורגני").

צפו בסרט זוכה האוסקר, "יום נישואין שמח"

צפייה מרוכזת בסרטי אטקס (היום בן 83) מזהה גאון שעומד בקנה אחד עם אמני הקומדיה האילמת, באסטר קיטון ומקס לינדר. יוצר שאינו נופל במאום מטאטי. סרטיו הינם מלאכת מחשבת של בדיחות סלאפסטיק מדויקות, הקצנה של סיטואציות אנושיות אל עבר ההפרזה הסוריאליסטית, ורגעים של פיוט מלנכולי.  

מתוך "יויו". הקרקס בלבו של אטקס

כך, בסרטו הארוך הראשון, "המחזר" (1963), שזכה בזמנו להצלחה אדירה בצרפת ובארצות הברית, הוא מגלם בן עשירים אקסצנטרי וכושל מבחינה רומנטית שמתאהב, לראשונה בחייו, בזמרת כוכבת. סרטו הבא, "יויו" (1965), מושפע עמוקות מ"שמונה וחצי" של פליני (שגם זוכה לאיזכור מפתיע), ועוקב אחר אריסטוקרט שיורד מנכסיו ועובר לחיי נוודות וקרקס ביחד עם אשתו ובנו הקטן.

חלקו הראשון של הסרט הוא קומדיה אילמת – ומזהירה – המתרחשת בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והקול נכנס רק כאשר העלילה מגיעה אל ימי השפל הכלכלי והמעבר אל הסרט המדבר.

"יויו" מחווה קירקסית ל"שמונה וחצי"

משך שנים רבות היו הסרטים האלה, כמו גם "העיקר הבריאות" (1966), "תנו צ'אנס לאהבה" (1969) והסרט התיעודי הסאטירי "ארץ זבת חלב ודבש" (1971), נעולים בכספות. תסבוכת משפטית סביב זכויות יוצרים הובילה לשקיעתם של אטקס וסרטיו בתהום הנשייה. עד שלפני כשנתיים חתמו כ-50 אלף אנשי וחובבי קולנוע, בהם וודי אלן, דיוויד לינץ' וז'אן לוק גודאר על עצומה שקראה להציל את העותקים המתבלים לפני שיהיה מאוחר מדי.

סופו הטוב של המאבק הוביל לעבודת שחזור של הסרטים, והקרנת רטרוספקטיבה מלאה שזכתה להצלחה גדולה בצרפת בקיץ שעבר. הגאון הנשכח חזר לתודעה, ובימים אלה הוא אפילו מתכנן סרט חדש ביחד עם שותפו הוותיק, קארייר.

ג'ויס סטיק

"טבלואיד", סרטו החדש של ארול מוריס, בכיר יוצרי הקולנוע התיעודי בעולם כיום, ודאי לא עומד ברמתן של עבודותיו הגדולות באמת – "קו כחול דק" (1988) וזוכה האוסקר "ערפל קרב" (2003), או אפילו סרטו הקודם על תצלומי העינויים מכלא אבו גאריב בעיראק, "שגרה מבצעית" (2008).

צפו בטריילר של "טבלואיד"

סרטו הנוכחי מזכיר יותר את סדרת "בגוף ראשון" שמוריס ייצר ב-2001, ושכל אחד מפרקיה זימן מפגש הזוי עם דמות אקסצנטרית אחרת.

זהו סיפורה של ג'ויס מקיני, מלכת יופי לשעבר, שהתאהבה נואשות בצעיר מורמוני, הובילה מבצע מורכב לחטיפתו וכליאתו (ואולי אף אינוסו), לאחר שזה הפר, לטענתה, את הבטחתו להינשא לה, והפכה לגיבורה לרגע של צהובוני בריטניה בשנות ה-70. הפרשה כוללת מספר תפניות מפתיעות, וסיפור מדהים על מבצע אחר שהשלימה בהצלחה – שיבוט כלב הפיטבול האהוב והמנוח שלה במעבדה בסיאול.

הכירו את ג'ויס מקיני. מתוך "טבלואיד"

הסרט ברובו מורכב מראיון מורחב עם הגברת, שנראית כאילו הגיחה מאחד מסרטי ה"סקספלויטיישן" של ראס מאייר, והוא מאייר דיוקן משעשע של אישה הנגועה באובססיה קיצונית, נטולת שמץ מודעות עצמית, וחיה בעולם פרטי של סיפורי אגדה נוטפי צוף (מקיני עצמה טוענת שהיא והגבר שאהבה נפלו למעשה קורבן לכת המורמונית). אין זה סרט חשוב ומעמיק במיוחד, אבל הוא מבדר בהחלט, ודרך אותו סיפור מהעבר גם אומר משהו על תרבות הטבלואידים והריאליטי של ימינו.

תא רדום

דוקומנטרי מומלץ נוסף הוא "17 באוגוסט" של אלכסנדר גוטמן הרוסי. הסרט עוקב מבעד לצוהר צר אחר שגרת יומו של אסיר עולם בתא כלא קטן וקלאוסטרופובי. מתיעוד קר ומצמרר (האסיר אינו מתקשר עם איש פרט לעכביש על הקיר) הופך הסרט בהדרגה להרהור קיומי שחומרתו נעטפת ביופי אסתטי ייחודי. חוויה עצומה למיטיבי לכת.

צפו בטריילר של "17 באוגוסט"

"13 מתנקשים" של טקאשי מיאקה היפני ("visitor Q”) מתרחש ביפן של אמצע המאה ה-19, בשלהי עידן הסמוראים, ורגע לפני הפיכתה של יפן למדינה מודרנית. זהו עיבוד לסרט באותו שם מ-1963, וגיבוריו הם אלה שבכותרת הנשכרים כדי לחסל אציל סאדיסט הנוהג לרצוח ולקצץ גברים, נשים וילדים, כך סתם, להנאתו. 

"13 המתנקשים". צפו בטריילר

שני שלישיו הראשונים של הסרט אינם אלא הקדמה לסיקוונס ספקטקולרי, שבמהלכו נלחמים 13 הסמוראים בצבא של 200 סייפים העומד לרשותו של הנבל. כ-40 דקות נמשך הקרב הזה (הוא קוצץ בכ-20 דקות בגרסה שהופצה בארה"ב ושמוקרנת גם בארץ), שמתרחש בעיירה שהופכת למלכודת מוות שטומנים הלוחמים ללא חת לסאדיסט ואנשיו. סצינה מופתית שעומדת בכל קנה מידה שהציבו קוראסווה ושות'.

בין סוסיא לסוס מטורינו

בצד שלל סרטים ישראליים שיתמודדו בפסטיבל במסגרות התחרותיות השונות, בולט סרט אחד, 15 דקות בלבד אורכו – "סוסיא", שביימו, הפיקו וערכו דני רוזנברג ויואב גרוס. תיעוד של שני פלסטינים, אב ובנו, השבים אל כפר הולדתם הנטוש בדרום הר חברון, שהפך לאתר ארכיאולוגי.

מתוך הסרט "סוסיא". אריכאולוגיה על אנשים חיים

"קנינו כרטיסים בשביל לראות בתים שלנו", מסביר הבן באדיבות לחיילי צה"ל האטים לגרשם מהמקום, והתוצאה היא סרט שבפרק זמן קצוב ותוך תיאור חריף ומדויק של סיטואציה משעשעת ועגומה כאחת, מצליח לשרטט את מהות הסכסוך הציוני-פלסטיני.

הטריילר של "היו זמנים באנטוליה". זוכה פרס הגראנד פרי בקאן

עוד מהסרטים הבולטים בפסטיבל השנה: “הסוס מטורינו" האפוקליפטי של בלה טאר ההונגרי, מאורחי הפסטיבל; ”זהוב ארגמן" ו"המראה", שתי יצירות נפלאות של ג'פאר פנהי המוקרנות במסגרת מחווה לבמאי האיראני הכלוא במולדתו; “היו זמנים באנטוליה", דרמה משטרתית זוכת פסטיבל קאן של התורכי נורי בילגה ג'יילן (“שלושה קופים");

“חיים מועילים" מאורגוואי המביא את סיפור שקיעתו של סינמטק בבירת המדינה; ”מערת החלומות הנשכחים", סרט תיעודי בתלת ממד שבו יוצא ורנר הרצוג לחקור את מערות האדם הקדמון בדרום צרפת; ו"הגל הירוק" – אנימציה תיעודית על גל המחאה ששטף את איראן בעקבות הבחירות לנשיאות, לפני כשנתיים.