מן הצונח

הכדור הוא עגול. עכשיו זה סופי, מוכח, ודאי ומוחלט. התובנה הזאת אולי לא מחדשת כלום לאף אחד, אבל אין מה לעשות: היא הבליחה בראשי לרגע כשישבתי על סף דלת מטוס בגובה 16 אלף רגל עם הרגליים משתלשלות מטה, וראיתי את קו האופק שהלך והתעגל ככל שהעין הרחיקה ראות.

בין סוליות הנעליים שלי לבין האדמה שמתחת הפרידו כמעט חמישה קילומטרים של אוויר. מגובה כזה יכולות העיניים לתפוס תמונת פנורמה של יותר מ־100 קילומטר לכל כיוון, ובמקרה הזה: מעט צפונה ממני מפרץ חיפה. בהמשך ראש הנקרה, ואז הנמל של צור, והחרמון מזרחה משם על קו האופק. ממש מתחתי תשבץ אינסופי של שדות, חממות, פרדסים ומטעי בננות. הקו הדק והשחור הוא כביש החוף, לצידו מסילת הרכבת לחיפה, הכרמל הירוק והכרמל השחור, וברקע הצבע החולי של הרי עבר הירדן. מבט דרומה והנה המגדלים של תל אביב, טובלים בעננת הערפיח שלהם ובמערב הים מכסיף עד קו האופק.

"יו, איזה יופי, מובייל" (צילומים: Paradive, המרכז לצניחה חופשית)

ניסור המנוע של המטוס - ססנה קרוואן טורבו פרופ - התערבב עם מערבולות הרוח מחרישות האוזניים, והמדריך הצמוד שלי הזכיר לי לחייך. בצדק; זה היה יום מושלם בכל קנה מידה. רוח צפונית קלה, שמיים כחולים ותפזורת עננים בגובה נמוך. יום שמתלבש טוב על החוויה האולטימטיבית שנקראת "טנדם סילון", הצניחה החופשית הארוכה ביותר בישראל. נפילה חופשית ומשכרת בת יותר מדקה בין שמיים לארץ.

לא, אתם לא מכירים כזה. הצניחה האוטומטית שחלקכם עשיתם בצבא היתה מגובה 1,200 רגל, שזה 400 מטר. אם היו לכם ביצים לקפוץ ממטוס לצורך צניחה חופשית, עשיתם את זה מגובה של 12 אלף רגל - פחות מארבעה קילומטרים. אגב, יש סיבה טובה לכך שרוב הצניחות החופשיות מתבצעות מגובה 12 אלף רגל: ככל שמטפסים גבוה יותר פוחת הלחץ האטמוספרי, האוויר נעשה דליל, ולמטוס לוקח יותר זמן לעלות. הדלילות האווירית הזאת היא גם הסיבה למסכות החמצן שמחולקות במטוס החל בגובה מסוים, כי סוטול של חוסר חמצן וצניחה חופשית לא מתחברים טוב. 

לקראת ההמראה התיישבתי על רצפת הססנה עם עוד חמישה צונחים פעורי עיניים שהיו רתומים למדריכי הצניחה שלהם ממועדון "פרדייב", שאחראי לשיגעון המאורגן להפליא הזה. לחלק מהזוגות הוצמד גם צלם שתיעד בתמונות ובווידאו את כל תהליך הצניחה, משלבי התדרוך והתרגול ועד הנחיתה על דשא המועדון. אם אי פעם תאזרו את האומץ והממון הדרושים כדי לקפוץ ממטוס, קבלו עצה חשובה ממי שכבר היה שם: אל תתקמצנו על הקטע של התיעוד. החוויה אמנם נצרבת בתודעה באופן שקשה לקלף, אבל בניגוד לווידאו מהחתונה שלכם, את הסרט הזה תרצו לראות ולהראות שוב ושוב.  

כשמד הגובה הראה 12 אלף רגל התרומם התריס השקוף שסוגר על דלת המטוס, ותוך פחות מדקה נשארנו רק הטייס, שני הצלמים ומדריך הצניחה שנאלצתי לשבת בחיקו. חבושים במסכות חמצן המשכנו את הטיפוס לגובה 16 אלף רגל בזמן שחמישה גושים אנושיים קטנים התרחקו מאיתנו בידיים פרושות, נתונים לחסדי האוויר וכוח המשיכה.

דלת המטוס נפתחה שוב, ומערבולות אוויר קפוא חדרו פנימה בהשתוללות מחרישת אוזניים. כלל האצבע אומר שעל כל אלף רגל שהמטוס מטפס יורדת הטמפרטורה בשתי מעלות; בגובה הדשא היו 27 מעלות, ולכן חמישה קילומטרים מעליו עמדה טמפרטורת האוויר על מינוס חמש מעלות בערך. ביני לבין הקור הזה הפרידו רק סרבל ירוק, משקפי צניחה עם שפיצים כמו בחזייה המפורסמת ההיא של מדונה, וקסדת בד סמלית שנראית כמו הדבר הזה שפטר צ'ך נאלץ לחבוש כשהוא עומד בשער של צ'לסי; לא משהו שיציל לי את הקלבסה אם משהו חס וחלילה ישתבש. בטיימינג מושלם עם המחשבה הזאת, אחד משני הצלמים שליוו את הטנדם הסילוני שלי אחז במשקוף הדלת ויצא החוצה כדי לתפוס זווית טובה יותר. על כל צרה, וזה.

עוברות פחות מעשר שניות מרגע עזיבת המטוס ועד שהגוף שלך מגיע למהירות הנפילה הסופית, שעומדת על כ־200 קמ"ש. רגעי התאוצה האלה הם בדיוק כמו כל הנפילות שנפלת בחיים שלך, בהבדל אחד: זאת נמשכת הרבה אחרי שאתה מגיע למהירות המקסימלית, ומסתיימת רק ברגע שהמצנח נפתח. בין לבין אתה פשוט שוכב על מזרן שעשוי מכל האוויר שבעולם.

אני מניח שתעופה היא המילה הנכונה. חוץ מהאוויר שמצמיד לך את הלחיים לאוזניים ומתפרץ באלימות למערות האף אין שום רמז לזה שהאדמה מתקרבת, ואם לא תבדוק במד הגובה, לא תוכל לנחש את מהירות הנפילה. זה מאוד דומה למה שעובר על נהג שמדביק את הרגל לפח במכונית עם מנוע חזק: כל עוד התאוצה נמשכת מצמידים כוחות הג'י את הגב למושב הרכב. ברגע שנצברת המהירות הסופית, הגוף לא מרגיש הבדל גדול בין 80 קמ"ש ל־200.

עברה יותר מדקה עד שהגבר הזר שמאחור ביקש ממני להצליב את הידיים על החזה ופתח את המצנח. במהלך פרק הזמן הקצר אך האינסופי הזה הספקתי להתנסות קצת בשינויי כיוון, לעשות פוזות לצלמים ולנשום טוב־טוב את הנוף. אני חושב שאין בנאדם שלא חלם פעם שהוא נופל, מין סיוט כזה של חוסר שליטה. כשזה קורה לי אני בדרך כלל מתעורר בבת אחת, ולא מצליח להיזכר למה או מאיפה נפלתי. אבל את החלום של צניחת הטנדם סילון יהיה לי קשה לשכוח. חלום חזק, מסעיר, מרגש וממש לא מפחיד. זה כמובן בתנאי שאתה מספיק בטוח במיניות שלך בשביל לקפוץ ממטוס כשגבר זר קשור לך לתחת.