עבודה זרה במדינה יהודית
הרחק ממדינת הטוקבקים ו"תורת המלך", נערכו ניסיונות ליישב את קונפליקט המדינה היהודית דמוקרטית. סוגיית היחס לעובדים הזרים הצליחה להמחיש כיצד ארבעה יהודים מצליחים לייצר ארבע השקפות עולם שונות
ארבעה כאלה הם השופט בדימוס שלי טימן, הרב אורי שרקי, הזמרת והיוצרת עלמה זהר ופרופ' יוסי יונה, שתחת הכותרת "זר לא יבין זאת", דנו ביחס לעובדים הזרים במדינת היהודים. הם הציגו שלל דעות – חלקן קוטביות – לנושא גדוש האמוציות המשסע את החברה בישראל, אבל בגליל הפסטורלי זה נשמע אחרת לגמרי מאשר בטוקבקים של תל אביב.
בעיה של התעלמות
לעלמה זהר דעה חד-משמעית ונוקבת על יחסינו לזרים: "עבודה עברית" היה פיתרון אידיאלי לביקוש לכוח
אדם, אבל זה כנראה מאוחר מדי. אחרי שמדינת ישראל עודדה הגירת לא יהודים לצורך עבודה, היא חייבת לאפשר להם להתאזרח. לדבריה, מספר הפועלים הזרים כאן הוא עצום, ואנחנו במקום שלישי בעולם ביחס בינו לבין מספר האזרחים. "הבעיה מתחילה בזה שאנחנו לא רוצים לעבוד, אלא שיעבדו בשבילנו".
גם היחס לאלה שלא קיבלו מעמד מסודר מחפיר בעיניה – ניצול, הטרדות מיניות ועוד. "אנחנו לא שונאי זרים, אבל כשהגדרנו קבוצה כעם עבדים נטול זכויות, הסלידה התפתחה בהתאם", אמרה זהר. "יש מסע הכפשה והסתה מאוד אלים נגדם, שמתחיל מראש הממשלה ומטה. שר הפנים אומר שזרים מביאים מחלות, ונותן פירוט מדויק אלו. תארו לעצמכם ששר הפנים האוסטרי היה אומר את זה על יהודים?"
אזרחות שוות-זכויות לזרים לא תפגע בזהותה היהודית של המדינה? עלמה זהר סבורה שלא: "אנחנו הדת הנאורה ביותר בדיני עבודה וביחס למהגרי עבודה", היא אומרת על פי מה שלמדה ב"חוג של דוסים", וקוראת דווקא למפלגות הדתיות להיות חוד החנית במאבק למען הזרים.
"אנחנו בתרבות מדורדרת"
הרב אורי שרקי, איש "מכון מאיר" ו"ראש יהודי" הציוניים-דתיים, מרוצה – בהפוך על הפוך – מהצפת ישראל בעובדים זרים ובמסתננים, משום ש"זה מכריח את עצמנו לשאול מה אנחנו רוצים מעצמנו". לדבריו, הוא מזדהה עם הזעקה המוסרית, בעיקר משמאל, בעניין - ומתנגד לגישה משפטית טהורה, כי "במקום הצדק – שם הרשע", כך שדעתו בהחלט מורכבת.
הבעיה של הרב שרקי עם המאבק למען זכויות הזרים, נובעת מכך שרגשנות אינה יכולה להיות בסיס למדיניות, וכן בגלל האג'נדה של מובילי המאבק. לדבריו, חלק מהנפשות הפועלות חותרות לקוסמו-פוליטיות ולהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, ולכן החברה מרגישה מאוימת באופן אינסטינקטיבי.
הפיתרון האידיאלי במדינה יהודית "אמיתית", היא, בעיניו, גיור ואזרוח של הזרים, או הענקת מעמד "גר תושב" לכולם. אבל בשביל זה צריך ש"נחזור להיות עצמנו" שהרי "היחס ביהדות לזר הוא אחר לגמרי מניצול והטרדות מיניות". עם זאת, הוא סבור כי כיום הדבר אינו ריאלי, שכן "אנחנו בתרבות מדורדרת ביחס למה שצריך להיות".
בלי דוכנים של "תורת המלך"
השופט בדימוס שלי טימן הולך, כצפוי, עם החוק - ופחות עם הרגש: "כל המדינות העשירות והנאורות סובלות מאותה בעיה של הגירת עובדים זרים, ללא קשר להיותן יהודיות ודמוקרטיות, ואף אחת מהן לא יכולה להרשות לעצמה אזרוח שלהם", הוא אומר. לדבריו, אכן יש בעיה מוסרית שלא להכניס ארצה פליטים, בעיקר אחרי מה שעברו יהודי אירופה בשואה - אך הכול צריך להיות על פי חוק, ולא משיקולים רגשיים כאלה ואחרים.
לעומתו, פרופ' יוסי יונה סבור כי העובדים הזרים "קנו זכות מוסרית גדולה מאוד להיות כאן" – וזה מה שצריך להיות שיקול מכריע בעד אזרוחם. "אנחנו לא יכולים להשתמש בהם 'שמש וזרוק'. אם אנחנו מוכנים שהם יסעדו את הסבתות שלנו וכל העבודות שאנחנו לא רוצים לבצע – הם יכולים גם להישאר. הבאת אותם? עשה את המקסימום כדי לאזרח אותם".
יונה דוחה את הטענות כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית קליטה של 100 פליטים מסתננים בשנה. "להגיד שלא יכולה, אחרי שהביאה מיליון איש בשנים האחרונות? היא קולטת עלייה, משמע: יש לה משאבים – עודפים או לא עודפים... חובה עלינו לשאת בסבל ובעוני של מדינות אחרות".
דוכנים לממכר "תורת המלך" לא תמצאו על מדשאות קיבוץ כפר בלום הפסטורלי שבגליל העליון, אבל גם חסידים שוטים של פוליטלי-קורקט לא הגיעו ל"חגיגת הלימוד היהודית-ישראלית" שחוגגת השנה בר מצווה. קהל אכפתי שמחפש את החיבור ביניהם דווקא הגיע, בעיקר פנסיונרים – והם מוצאים שם משהו אחר.
לפנייה לכתב/ת 
