המדריך המהיר לאדם הסביר שהגיע ביום בהיר לאבו כביר

מאחר שההמתנה נמשכת לפעמים כמה שעות, בכלוב תמצא גם פינת שירותים עם ברז מים ואסלה מנירוסטה. זאת נוחיות שעצורי המילניום הקודם לא זכו לה: קודמיך עשו את הצרכים בדלי מצחין, ושתו מים ממכל פלסטיק מעופש שזכה לכינוי העממי "קארדאל". אגב, השדרוג הזה מקל גם על הסוהרים, וחוסך מהם קריאות של עצורים טרחנים שמרוב מתח ושעמום שותים ומשתינים כל עשר דקות (אם כי אף אחד לא מתכוון לוותר על הקריאה המיתולוגית "סוהר, אש!").

צילומים: אייל טואג

בזמן שאתה תתאפס על סביבותיך ותתכנס לתוך עצמך בשתיקה הלומה, פורצים וסוחרי סמים ישתלטו על המרחב המילולי של הכלוב. מהר מאוד תבין שחסרי הביטחון בחוץ מרגישים מאוד בטוחים בפנים, ותתחיל לשמוע את הסיפורים שילוו אותך בכל תקופת המעצר. ההוא שלא מזכירים את שמו אבל יזיין את האמא של ההוא שכן מזכירים את שמו; זה ששולט בחצר של כלא שאטה, אז דיר באלק; מי נשפך, כלומר נדקר, באגף 7 של כלא באר שבע; ואיך בכירי משפחות הפשע משתגעים בתנאי ההפרדה שנכפו עליהם לשנים ארוכות בכל בתי הסוהר.

תתאקלם. המחזות הקשים שאפיינו בעבר את בתי המעצר - תאים גדולים שעמוסים ב־20 עבריינים קשים, צפיפות, לכלוך, סמים, חיסולי חשבונות ואלימות עקובה מדם - שברו את רוחם של נחקרים רבים. המצב השתפר מאז שנציב שב"ס היוצא, בני קניאק, הורה להקטין את מספר הכלואים בכל תא לארבעה עד שישה. ההחלטה שינתה לחלוטין את מאזן האימה בבתי המעצר, נתנה לעצירים מקום לנוח בו בין החקירות בתחנת המשטרה, ובעיקר החזירה את השליטה למדינה.

זה המקום להזכיר כי בעקבות הבריחה של האנס בני סלע בשנת 2006 עברה האחריות על בתי המעצר מהמשטרה לשירות בתי הסוהר. זה מצידו יצר שרשרת חיול מתוקננת ששיפרה באופן דרסטי את קליטת העצירים, וגם פגעה אנושות ביכולת של עבריינים מקצועיים להלך אימים על עדים ולשלוט ביד רמה בנעשה בבתי מעצר הגדולים (אבו כביר בתל אביב, מגרש הרוסים בירושלים או ג'למי בחיפה). במסגרת התקנות החדשות עובר היום כל עציר חדש דרך חמש תחנות: חיפוש בעירום, זיהוי ביומטרי, בדיקת רופא, שיחה עם עובד סוציאלי ושיחה עם קצין המודיעין.

במהלך החיפוש יבדקו כל סנטימטר בבגדים, בנעליים ובציוד שלך. בהמשך ידרשו ממך להתפשט לעירום מלא ולהתכופף בגבך לסוהר, למקרה שהצלחת להצפין למטה טלפון סלולרי, כסף או אולר - או שמא מבצבצת מקצה פי הטבעת שלך ג'ולה, צרור סמים עטוף בניילון הרמטי שמוסלק במקום הכי מסריח בגוף האדם. היתרון באבו כביר הוא שהחיפוש הזה נערך בתא מיוחד ובפרטיות מרבית; לשם השוואה וזהירות, בבית המעצר של לוס אנג'לס עומדים יחד עשרה עצירים ערומים, והסוהרים עורכים עליהם את החיפוש הזה בפומבי.

הזיהוי הביומטרי נעשה באמצעות טכנולוגיה עדכנית של טביעת אצבע אלקטרונית וצילום, שיצטרפו לפרטי זיהוי נוספים מתיק העציר שלך (דגימת די.אן.איי, מבנה גוף, שיער, צבע עיניים). תיק אישי אלקטרוני, שמהווה חידוש מהפכני לעומת הכרטיסיות הפרימיטיביות שניהלו כאן השוטרים בעבר הלא רחוק, ילווה אותך לאורך כל המעצר וגם בתקופת המאסר. הרעיון הוא למנוע הישנות מקרים שבהם השתחררו עבריינים מסוכנים באמצעות אימוץ זהות של עצורים זוטרים כמוך, שבאמת הגיע זמנם לצאת לחופשי.

במרפאה תינתן לך הזכות לשטוח את מגבלותיך הרפואיות בפני רופא או חובש - הכל בכפוף למסמכים שתציג, או להוראות שנתן בית המשפט בעניינך הבריאותי. היענות של צוות המרפאה לבקשות כמו אוכל דיאטטי או טיפול תרופתי בימים הראשונים היא מינימלית מאוד, ובקשות מהסוג הזה נתפסות כניג'וס. לא פעם נדרשת התערבות חוזרת ונשנית של בתי המשפט כדי לקבל טיפול שהוא מעבר לאקמול או לעזרה ראשונה. מה שכן, בארון הנעול של המרפאה יש אוצר בלום של בקבוקי מתדון, תחליף סם יקר מפז בנסיבות העגומות האלה, שניתן רק לנרקומנים שמוכיחים כי הם מקבלים אותו גם במרפאות האזרחיות המוסדרות.

אחרי הביקור במרפאה תפגוש בעובדת הסוציאלית התורנית, הגורם המקצועי שאמור לאבחן במהירות בלתי אפשרית את המשברים שעשויים לגרום לך לשקוע בהתקפי חרדה, אלימות ודיכאון, או במקרה הקיצוני לשים קץ לחייך. שיחה בסטנדרטים של "בטיפול" לא תקבל באבו כביר, ובכל זאת רצוי לשתף פעולה עם העו"ס: היא יכולה לזרז הליכים ביורוקרטיים שקשורים במקרה שלך, במשפחה או בהוצאה לפועל, להיטיב את תנאי הכליאה ואפילו לזרז את השחרור שלך. הכל בעירבון מוגבל כמובן, בכפוף לתנאים ולדרישות שמכתיבים החוקרים בתיק שלך גם לשירות הסוציאלי של מתקן המעצר.

גם אם כל מה שקראת עד כה יפרח מזיכרונך עם הזמן והחופש, את זה זכור: הקמ"ן הוא המלך. קצין המודיעין הראשי של אבו כביר ורכזי המודיעין התורנים הם בדרך כלל אנשי משטרה ובילוש מיומנים שעברו לשב"ס אחרי שנים ארוכות של היכרות אישית עם כל אחד ממאות העבריינים שחוזרים שוב ושוב לבית המעצר. המפה המודיעינית שרצה לכל אחד מהם בראש יכולה לפרנס עונות

 שלמות של תוכניות תחקיר פליליות: יש בה מידע על יריבויות שהסתיימו בוויכוחים ובאיומים לא ממומשים, וגם כאלה שסופן בהלשנות ומכות ודקירות ורציחות, שמחייבות נקמות נוספות. הם מכירים את כל השיגעונות והתחביבים של הלקוחות שלהם, את ההתמכרויות והדיאטות, את הנשים והחברים.

לשיחה אישית בחדר של אחד הקמ"נים אתה הולך להיכנס זמן קצר אחרי התרפיה אצל העו"ס. הסר דאגה: אם אתה סתם בן טובים שמעד, הקמ"ן הוא המלאך שיגן עליך. גם אם אתה עבריין חוזר יכול הקמ"ן להיות לך למלאך שומר, בתנאי שתתחייב לספר ולדווח מי נגד מי - בתוך בית המעצר ומחוץ לו. מעבר להטבות שבסמכותו לתת לך (מוצרי קנטינה וסיגריות, שיחות טלפון וביקורים), קצין המודיעין הוא המשבץ הבלעדי של העצורים לאגפים ולתאים השונים. במסגרת עבודת המיון הוא אמור לדעת מי מסוכסך עם מי, מי חבר של מי, מי מסוכן, מי סתם פקה־פקה - וגם לבחור איפה למקם עצורים של פעם ראשונה, כולל הטלת אחריות לשלומם על אחד העבריינים הכבדים ששובץ באותו תא. תתפלא, אבל לא מעט מהם שמחים לעשות טובה לקמ"ן שלהם.

תתעודד. השם "אבו כביר" והמראה של בית המעצר מבחוץ מעוררים אסוציאציה של מבצר גדול, מסתורי ואימתני. זה לא מדויק. אם תתעלם מהמועקה שתשתלט עליך עקב הראיות החזקות שהטיחו בך חוקרי המשטרה, או מהסלידה המתנשאת שלך מעבריינים מחוספסים, תמצא שפּנים בית המעצר לא כזה מזעזע. הנהלת המתקן מודעת לדימוי הבעייתי שלו, ועושה הרבה כדי למתן אותו. לפחות בקומה הראשונה, שבה תשהה בימים הראשונים.

מסדרונות מוארים מרוצפים באריחי קרמיקה וקירות צבועים בצבע שמן בהיר עוטפים את הקומה הראשונה מבפנים ויוצרים מבוך פתלתל, שנהיר רק לסוהרים ולעצירים ותיקים. סוהרים וסוהרות שולטים על נקודות המעבר בין האגפים, שמחלקים את הקומה לפי דרגות של ותק וחומרת עבירות, מסוכנות אישית וצורך בהגנה קבועה. עם זאת, דלתות הברזל הכבדות עדיין סוחטות מהזקיפים את הקול הקלאסי של שקשוק המפתחות הענקיים, ומאחוריהן תמיד ימתין לך המבנה הגרעיני והמדכא של ישיבה בכל כלא: התא.

160 אנשי צוות בית המעצר נכונים לקלוט 480 כלואים לפי חלוקה של 180 מיטות ל"עצורי ימים" בשלבים ראשונים של חקירות, והשאר עצירים שהוגשו נגדם כתבי אישום ונותרו במעצר עד תום ההליכים. בעקבות חוק המעצרים, שמגביל מעצרי שווא של המשטרה ומאפשר שחרורים בערבות ברוב סוגי העבירות, הקומה הראשונה של המתקן לא זוכה יותר לתפוסה מלאה למרות הפשיעה הגואה. זה ניכר במיוחד באגף הקטינים, שבעבר היווה חממת דגירה שוקקת להבשלת עבריינים צעירים, והיום שלושת התאים שבו ריקים מנערים. בתי המשפט לנוער נוטים לשחרר קטינים למעצר בית, ושם נמשכת שרשרת הטיפול בהם: חקירה, מאסר או שיקום. בכל מקרה, קטין שעצור באבו כביר שוהה בתא עם עד ארבעה בני גילו, ונהנה מטלוויזיה ומזכות לשוחח בטלפון הציבורי, אלא אם הקצין החוקר שלו אסר זאת במפורש.

תמונה דומה מצטיירת באגף הנשים על שלושת תאיו, אם כי שם תמיד יותר מעניין. כשאנחנו הגענו לאבו כביר, למשל, היתה בחדר אחד עצירה שכיסתה את עצמה בשמיכה וסירבה להראות את פניה. יחד איתה היתה נרקומנית בת 17 מבת ים, שעצורה על שוד שביצעה עם החבר שלה. היא עלתה מאוקראינה, לא הסתגלה לקצב החיים המזרח־תיכוני, והתאהבה בהרואין ובסוחר הסמים שלה. בעשרת הימים מאז שנעצרה היא כבר הספיקה לשבור קריז ולחזור לשפיות, אז עכשיו היא מתכוונת לבקש מבית המשפט לשלוח אותה לגמילה.

בתא שני הסתובבה כמו סהרורית דיאנה, טרנסג'נדר שהיה פעם תושב עיר גדולה במשולש ועכשיו עצורה כנאשמת בשוד של עובד זר בתחנה המרכזית. לפי הפרקליטות היא ביצעה את השוד כדי לסייע במימון הניתוח לשינוי מין שעשתה בתאילנד זמן קצר לאחריו. היא נעצרה כשחזרה לארץ, ועכשיו טוענת שבגלל תנאי המעצר נמנע ממנה טיפול רפואי הולם ונראה שתיאלץ לערוך ניתוח חוזר. דיאנה מכחישה את האשמות נגדה באמצעות עורכת דין מהסנגוריה הציבורית ומועצת ההומואים והלסביות, ששומרות איתה על קשר ומנסות לחלץ אותה מהאופל באבו כביר. כבר אמרתי, מעניין אצל הנשים.

טראומת ההתאבדויות של עצירים מפורסמים, ובראשם דודו טופז ואסף גולדרינג, גרמה לשינוי חשיבה בשב"ס. לראיה, עצירים באבו כביר שהגורמים המקצועיים איבחנו כבעלי סיכון להתאבד ממוקמים בתאי השגחה מיוחדים. אחד מהם נקרא "תא אובדניים": חדר בגודל ארבעה על חמישה מטרים, שמנוטר 24 שעות ביממה במצלמות שמשדרות לחדר הבקרה במוקד הראשי של בית המעצר. הרצפה והקירות מצופים בחומר גמיש בצבע בז', והריהוט היחיד הוא מזרן ספוג. זוכר את הכרזה של הסרט "בירדי"? ככה בדיוק.

בשאר תאי ההשגחה יש שתי מיטות בטון, שתי מצלמות שמשדרות 24/7 למוקד, ואשנבי הצצה לסוהרים. חדרון המקלחת הפנימי בנוי מרצועות רוחביות של קיר וזכוכית משוריינת, כך שהמצלמות והסוהרים רואים כל מה שעושה העציר גם בשירותים ובמקלחת. כלקח ישיר מההתאבדות של טופז, שתלה את עצמו על ברזים שהיו בגובה מטר וחצי מהרצפה, הברזים בתאי ההשגחה הונמכו לעשרה סנטימטרים מהרצפה, והצינור שממנו זורמים המים במקלחון בולט פחות משני סנטימטרים מהקיר. בקיצור, אל תבנה על להתאבד במקלחת.

לפני שתגיע לתאים שבהם כלואים העצירים שנקראים "אמיתיים", בתקווה שלא תגיע לשם לעולם, אולי תפגוש בנציגי פרויקט פר"ח של אבו כביר. מדובר באסירים ותיקים ומנוסים שזוכים לאמון המערכת ומיובאים לכאן מבתי כלא שונים כדי להכין את העצורים למאסר. הם תומכים במוגבלים ובחולים או בכאלה שאובחנו כבעלי נטיות דיכאוניות ואובדניות, ושוהים איתם 24 שעות ביום בתאים מיוחדים של עד ארבעה עצירים. אם תיעצר ממש בקרוב, אולי תראה באחד התאים את החשוד בהשחתת פניה של הצעירה משדרות ח"ן, שנחשב לחריג ומקבל סיוע מפר"ח. האסירים עוזרים בהאכלה, רחצה ותקשורת עם שלטונות שב"ס והממסד המשפטי, ובתמורה מקבלים הטבות כמו חופשות, סיגריות, קנטינה, וכמובן המלצה לוועדת השליש.

אז מה לעזאזל קורה בתאים האמיתיים? קודם כל בוא תראה מה קרה שם לפני 30 שנה.

תיזהר. עבריינים מיתולוגיים משנות ה־70 וה־80 - אנשים כמו עמוס מסיקה ושמעיה אנג'ל - שלטו בזמנם לא רק על העצירים ועל תנועת הקוק הפרסי שהיה אז להיט קרימינלי, אלא גם על השוטרים, קציני הביטחון ומפקדי המתקן. מוצרי קנטינה אמנם לא היו אז, ואיש לא חלם על הזכות לדבר בטלפון ציבורי, אבל אח"מים מהזן של עמוס ושמעיה הסניפו קוק ועישנו חשיש בקבוצות על שמיכה בחצר המרכזית כאילו הם נופשים בחוף ירושלים, ואוי ואבוי לשוטר שיפריע לחינגה. בזמני הטיול היו נוחתים לפעמים בחצר כדורי טניס עמוסים בהרואין או בחשיש, וכולם ידעו שזאת סחורה של היפואים; חבריהם שגרו מעבר לחומה התמחו בזריקת הכדורים לאמצע החצר. בין הקומות פעלו ה"מעליות", חבלים מאולתרים שהשתלשלו מהחלונות ובאמצעותם העבירו מקומה לקומה מוצרי מזון וסיגריות, דוקרנים, כסף וסמים.

האח"מים היו עוברים בחופשיות מתא לתא, קובעים מי ישב עם מי, ואפילו יוצאים עם עצירים לביקורים כדי לחזות במו עיניהם איך החברה מעבירה בנשיקה לחבר שלה את הג'ולה הנכספת. על רקע השימוש בסמים התפתחו גם מלחמות עולם וסכסוכים מדממים, שהפכו את אבו כביר לבית מטבחיים מעורר אימה: בית המעצר המחוזי היה מרכז לחיסול חשבונות בין עבריינים מכל הארץ, שנפגשו והתעמתו שלוש פעמים ביום בחצר הענקית ובחדר האוכל המרכזי.

בינתיים יצאו מהאופנה הסמים הקשים בקרב עבריינים שמכבדים את עצמם, וכתוצאה מכך ניכרת רגיעה משמעותית במלחמות ובדקירות בבתי הכלא, לרבות באבו כביר. בשב"ס מייחסים את השקט ששורר לאחרונה גם לשינויים פרסונליים בצוות בית המעצר, לעבודת המודיעין המורכבת שמותאמת לעידן ארגוני הפשיעה (וכאמור מקבלת ביטוי כבר בתהליך הקליטה), ולתקנות ביטחון חדשות ונוקשות שבמסגרתן נוצרו שינויים פיזיים במבנה.

השינוי הפיזי המשמעותי ביותר הוא הגדלת מספר המיטות על חשבון החצר הענקית וחדר האוכל המרכזי, שהיו מועדון הקרב של המקום ואינם עוד. על שטח החצר בנו שלוש קומות של אגפי בטון מזוין, שבכל אחד מהם יש חצר פנימית קטנה. את האוכל מקבלים ברום־סרוויס, על מגשים כתומים או כחולים. במקביל נאטמו חדרי הביקורים, והמפגשים עם בני משפחה וחברים נערכים באמצעות שפופרת טלפון מאחורי זכוכית משוריינת. חסל סדר ג'ולות כל שבת בצהריים.

ומה קורה עם הדור הנוכחי של העצורים הכבדים? ובכן, נותר רק לשער. בתאים הקשים באמת לא נתנו לנו לבקר, כדי להימנע מאפשרות לשיבוש חקירה בימים הראשונים למעצר. אחד מהעצורים, שהוצא מהתא לצורך חקירה בתחנת מרחב דן, הספיק לרמוז לי שהוא לא סתם אחד. "תראה איזה עולם", הוא אמר. "אני ישן כאן על מיטת בטון, ואשתי ישנה על מזרון בעובי חצי מטר בפרויקט ג'י. אה, מה אתה אומר?". לתא מהסוג שממנו יצא הנובוריש ההוא יכניסו גם אותך, אם אתה לא טעון הגנה ולא סובל ממוגבלות אחרת.

עיקר הבעיה שלך כעציר חדש היא בימים הראשונים, במפגש עם האנשים בתא שאליו השליך אותך החוקר הרע, עד שהחוקר הטוב יבוא בהצעות משלו. שתיקה והתכנסות אינן מומלצות, כי הן מחשידות ומזמינות שאלות - ובעקבותיהן, לך תדע, אולי גם מדובבים. מנגד, גם הפגנת ביטחון עצמי רב לא תמיד מומלצת. היא מגרה את רגשי הנחיתות של יושבי התא הבעייתיים. כמו תמיד, האמצע הוא המקום הכי טוב להיות בו, וככל שיחלפו הימים תרגיש שהשד לא נורא כל כך.

לעומת הסטריליות של האגף למעצר ימים, הכלא הישראלי הקשה והמכוער מתגלה בקומות העליונות, שאליהן יעבירו אותך אם וכאשר תיעצר עד תום ההליכים. כאן החדרים כבר מאוכלסים בשישה עד שמונה עצירים, שמכירים היטב אחד את השני. אחרי שהמשטרה חיסלה את ארגוני הפשיעה של רוזנשטיין, אברג'יל והאחרים, הסחורה השלטת היום בקומות הגבוהות של אבו כביר היא תערובת נוקשה במיוחד של ארגוני פשיעה מיפו ומלוד בשילוב עם כנופיה אגרסיבית של עושי דברם מאור יהודה. מדובר במוטציה רעשנית, אימתנית, מכוערת ונטולת תחכום.

אופי השוהים בקומות העליונות מחייב פיקוח ביטחוני ומודיעיני הדוק, כולל הקצאת כוח אדם רב יותר והפעלת שיטות זיהוי ומעקב מתקדמות בכל נקודת מעבר. אחרי שמציצים על הנעשה בחצר, ונבהלים מהמראות, קרן האור היחידה היא הכיתה ללימוד עברית - מקור הגאווה של מנהל בית המעצר, סגן גונדר חיים מורד. התלמידים הם עצירים עולים מרוסיה ומאתיופיה, ערבים ישראלים ועובדים זרים. אבל על מי אני עובד: גם זה לא משנה את הרושם של החזרה לימי זינזאנה העצובים.

תתחדש. את טקס יום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל ומשטרת ישראל ערך סגל בית המעצר בחצר מצוחצחת של אגף עצורים חדש, שיאוכלס בתוך מספר חודשים. רצפת החצר עשויה מלוחות גרניט, והגג מכוסה בשבכת תיל וביריעות הצללה כהות שחוסמות כל אפשרות של נחיתת כדורי טניס מבחוץ. גם הצבע הכחול של דלתות הברזל הכבדות, ועמדת הסוהרים שבנויה משילוב מדכא של אבן, זכוכית וסורגים, יזכירו לך שאתה בבית מעצר ולא בחצר מסדרים בקריה בתל אביב. ועדיין, מדובר בבונבוניירה במושגים של בתי מעצר בישראל: עשרה חדרים קומפקטיים עם ארבע מיטות בחדר, מקלחת חדשה ושירותים מנירוסטה, ועוד שני תאי הפרדה לעצירים תוקפניים או סתם מופרעים.

"אין יותר צינוקות או מרתפים אפלים, וגם לא מפוצצים במכות עצירים בעייתיים", מתעקש להדגיש סגן גונדר מורד. "בנינו תאי הפרדה לפי כל התנאים שמוגדרים בחוק. במקרים שדרושה נוקשות נוספת יש עוד אמצעי

 ענישה, למשל התקנים לכבילת ידיים ורגליים למיטות בתאי ההפרדה, שלילת טלפון וביקורים, עד כדי העברה לבית מעצר מרוחק - שזאת הסנקציה הכי משמעותית מבחינת העציר, כי באבו כביר יש לו תנאי רווחה טובים יחסית".

מורד, בוגר ימ"ר תל אביב עם אלפי שעות מודיעין בזירות של כנופיות מרמת עמידר ועד יפו, עשה הסבה לשב"ס ומחזיק בתפקיד כמעט חמש שנים. זה בזכות כישורי ניהול טובים, בשילוב קטלני של מודיעין וכבוד בעולם התחתון. "המלחמות היחידות כיום הן תוצאה מחיכוך טבעי בין אנשים שכלואים בחדר אחד", הוא מסביר. "יכולים לריב על תור למקלחת, סיגריה, כרטיס לטלפון וכדומה, אבל באבו כביר אין יותר מלחמות על בסיס של חיסולי חשבונות בין עבריינים וארגוני פשיעה, והכל בזכות אנשי המודיעין שלנו, ששולטים בחומר ולא נותנים לעבריינים מארגונים יריבים להיפגש. עד היום השיטה שלנו מוכיחה את עצמה, ותבדוק אותי על זה".

תודה, אבל במקרה הזה אני מעדיף פשוט להאמין לו. גם אתה, אה?