פרשת עמנואל: השנוררת וגם ירשת?
עמנואל - פרק סיום העונה: לאחר שבית המשפט הבהיר להם כי הגזענות בישראל היא בתקצוב עצמי, לא נחה דעתם של "גיבורי" הפרשה ההיא, שיצאו לאסוף תרומות לבית הספר שלהם. הלקח לא נלמד. עמנואל - תרצו או לא - עוד עימנו
רק שנה חלפה מאז אמר בג"ץ את דברו
בעניין "ילדות אסורות" מאחורי ברזנט ירוק. שנה מאז רעשה הארץ, געשה ושקטה. הדיה העגומים של הפרשה ההיא כבר נמוגו מהתודעה הציבורית, לטובת דיונים ברומו של קוטג'.
המשכנו הלאה באשליה שהלקח נלמד והעוול הנורא תוקן. האומנם?
משהו שנראה במבט ראשון כעלון צדקה סטנדרטי. האותיות צעקו "ה' בתמוז, יום קידוש ה", ובעודי מפשפשת בירכתי התיבה לוודא ששום חשבון חשמל לא נותר מאחור, פשפשתי גם בירכתי הזיכרון - מיהו הרב הגדול שנפטר, או איזה פוגרום אירע לפני אי-אלו שנים, בעצם ימי התמוז?
יתומים ואלמנות, לטובת מימון גזענות לשמה. הבקשה החוצפנית מספרת, למעשה, כי הלקח מבית הספר האיום ההוא, עדיין לא נלמד. עמנואל - תרצו או לא - עוד עימנו.
מחר (יום ה') יחול "יום השנה" העברי לשליחתם של גזעני עמנואל לכלא, ובתיבת הדואר שלי נמצא
המגמה החסידית בעמנואל:
"המצב חמור מאוד"
קובי נחשוני
שנה לאחר סערת עמנואל - קמפיין תרומות אגרסיבי: "אם בית הספר הקטן והמשמעותי הזה ייפול בגלל חוסר תקציב, ילמד השטן – וכל עושי דברו איתו – שהדרך לכבוש אותנו היא בשקט. להכיש אותנו בנקודת התורפה"
מיותר לציין שלא יכולתי לטעות יותר. העלון היה לא יותר ממניפסט מעורר קבס של גסות רוח, שעשה בביטוי "קידוש ה" קרדום לחפור בו. בידי החזקתי את עמנואל - פרק סיום העונה.
כי עמנו עמנואל
לאחר שבית המשפט הבהיר להם כי הגזענות בישראל היא בתקצוב עצמי, לא נחה דעתם של "גיבורי" הפרשה ההיא. הם לא הבינו כי במדינה דמוקרטית, יש "תג מחיר" לבית ספר המורכב מנבחרת חלומות ממוצא מסוים בלבד. עכשיו כשהארנונה לא משולמת ואין מנקים בכיתות, ומשכורות אינן משולמות עוד על ידי הברון - הם רוצים שאנחנו, כלומר אני, אתרום להם תמורת גבורת נפשם על ילדות בנות תשע (האויב), והם קוראים לזה "קידוש ה'".
נעזוב לרגע את התעוזה הבלתי נתפסת להשתמש בפורמט המאכלס מקרי מצוקה קשים של
דעה
במגמת גזענות
אסף וול
מצויד באמא מרוקאית ובשם משפחה אשכנזי, אסף וול ניסה להתקבל ל"מגמת החסידות" בעמנואל ולהשיג ג'וב ב"עמותת עטרה ליושנה". איך זה נגמר בסוף כולם יודעים
גם כעת חיה, בעיצומו של החופש הגדול, כשילדות בנות גילן מבלות בים ואצל חברות - יושבות בבית ילדות אחרות במתח בלתי פוסק. בנות שלא יודעות אם בשנה הבאה יהיה להן בית ספר ללכת אליו. משפחות שלמות חיות תחת הצל הנורא ושמו "מכסה", וכל זאת כי איתרע מזלם ושם משפחתם הוא ברדוגו או חפותה. שם לא מתלבטים בין קניון לבריכה, אלא האם תיכנס הבת לבית הספר - אם לאו? יהיה שם לב יהודי רחמן - או שמה בלבבות אבן עסקינן?
הם נעים בין תקווה לייאוש, בין תפילה לחידלון. ככה כבר 20 שנה. ושום דבר אמיתי מלבד ועדת רבנים בדיונית, לא קם להתמודד באומץ עם השד העדתי שנכנס במנהלי בתי הספר החרדים בארץ.
לא הפנמה, לא הכרה בחטא
הסאגה הזאת לא תיגמר וקיצה לא יחושב, כל עוד משרד החינוך של מדינת ישראל - מי שאמור להגן על ילדי ישראל במערכת החינוך, ללא הבדל דת, מין ובעיקר גזע - מדבר עם "העבריינים החינוכיים" בשפתם שלהם. דן איתם במונחים של אחוזים, כאילו נשמות של ילדות רכות הן ראשי בקר או קוב מים. אז מה הפלא שהמסר "גזענים - לא בבית ספרנו", לא נקלט?
עבורי, עלון "טוהר הגזע", או בשמו המרוכך - "טוהר החינוך", כפי שהם מתיימרים לקרוא לו - הוא עוד צביטת תזכורת חדה וכואבת, שיש גזענים שלא אכפת להם להיות כאלה, ואפילו לבקש על זה כסף. עבורי זה אומר שאם אי-פעם הייתה אשליה של הפנמה, של הכרה בחטא הנורא שנעשה לבנות ההן (ולכול השאר שעברו רצח אופי, כי העזו לצייץ במחאה) - הוא נעלם עם העלון.
בברושור הצדקה שלהם, הם כותבים: "הם למדו שעקב אכילס שלנו (אבוי, מיתולוגיה יוונית), הוא פשוט ומביש: הכסף. אם מכים אותנו בארנק, מצליחים". אז למה עכשיו, כשאני מחזיקה את הדפים בידיי, אני לא מרגישה דבר מלבד תחושה חמוצה של כישלון?
ואיך זה שכאשר הם מתלוננים בדמעות תנין על המכה הכלכלית שספגו, אני חשה כי בעמנואל, מודיעין עילית, ביתר עילית וירושלים יש עדיין ילדות קטנות שחוטפות סטירה מצלצלת יום-יום, שעה-שעה, ואף אחד לא נמצא שם כדי לעצור את זה? גם לא כשכל מה שצריך זה לעדכן בנימוס, שתמורת אפליה לא מקבלים צדקה.
לפנייה לכתב/ת 
כריכת מניפסט הצדקה
מי מתמודד עם השד העדתי?
צילום: נועם מושקוביץ
מומלצים
