כבוד הנשיאה, ומה עם פלוני הערבי?

נשיאת בית המשפט העליון הנכבדה.

בשבוע שעבר, כשחזרתי למשרדי אחרי עוד יום ארוך ומייגע של מלחמות סניגור בתחנות הצדק, וכחשבתי כי השעות המעטות שנותרו לי לסיום יום העבודה יעברו בשלווה, ראיתי על שולחני החלטה מבית המשפט העליון בעניינו של אחד מלקוחותיי, צעיר ערבי, שעוררה בי את חמתי.

באותו רגע חשתי צורך עז לפרוק את כעסי ועל כן התקשרתי לקולגה קרובה לספר לה על ההחלטה. למרבה הצער, דבריה לא הצליחו להרגיע אותי, אלא להיפך.

 גם בה אחזה תחושת הזעם והתסכול. לפיכך, רציתי לשתף גם אותך בתחושות, הפעם אני עושה זאת מעל בימה זו, משום שבעבר כבר שיתפתי אותך בתחושות האכזבה שלי מההתייחסות לעניינו של מרשי, והתחושות נותרו כשהיו.

ובמה דברים אמורים? בספטמבר 2007, בזמן שהצעיר אותו אני מייצג היה כבן 17, הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע, בגין עבירת מין שביצע לכאורה בנערה אחרת, עמה היתה לו היכרות מוקדמת. הוא כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום ובתום המשפט, שנמשך למעלה משלוש שנים, הוא נמצא אשם ונידון לעונש מאסר של ארבע שנים ומחצה. בכל העת מרשי היה משוחרר.

לנוכח קביעות תמוהות בהכרעת הדין, הוא הגיש, עוד בחודש אוגוסט 2010, ערעור על הכרעת הדין לבית המשפט העליון. יחד עם הודעת הערעור הוגשה בקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו, אך למרבה הצער, הבקשה נדחתה והוא החל לרצות את עונשו בסמוך למועד זה. למרבה התדהמה, הערעור נקבע לשמיעה לתחילת החודש הזה. ודאי שלא ניתן היה להשלים עם מועד כה רחוק, ולכן הגשתי בקשה להקדמת הדיון, שנדחתה.

לא הסתפקתי בכך, ופניתי לכבודה בתחילת חודש ינואר 2011 בבקשה לפעול להקדמת הדיון, אך גם הפעם בקשתי נדחתה. אני ומרשי נאלצנו להשלים עם העובדה כי הערעור יישמע בתחילת חודש יולי, ולא אגזים אם אומר כי מרשי, מתוך כלאו, ספר את הימים עד למועד הדיון, ולא בלשון ציורית, אלא פשוטו כמשמעו.

עוד דחייה ועוד אחת

לתדהמתנו, בשבוע שעבר קיבלנו את ההחלטה, לפיה הדיון בעניינו נדחה פעם נוספת, ביוזמת בית המשפט, מתחילת חודש יולי 2011 לתחילת חודש ינואר 2012, ומבלי שניתן כל הסבר לדחייה.

אין בכוונתי להאריך בתחושות העלבון שאני חש כלפי עבודתי מההחלטה לדחות את הדיון שבוע לפני המועד המתוכנן, ואחרי שהושקעה עבודה רבה בהכנה לערעור.

לא אאריך בזאת, משום שתחושות העלבון שלי מתגמדות אל מול העוול הנוראי ועיוות הדין הבלתי נתפש שנגרמים למרשי, היושב בתאו בכלא וממתין בכיליון עיניים, שנה שלמה, לדיון שאולי בסיומו הוא יזוכה, ושבוע לפני הדיון מדווח כי עניינו נדחה במחצית השנה.

יתרה מכך, ההחלטה לדחות את הדיון של מרשי נוגדת באופן גס את עקרון

 השוויון ואף מצביעה על סדר עדיפויות תמוה; מדוע מרשי, שהיה קטין בעת ביצוע העבירות ועונש המאסר שהוטל עליו לא עוכב, מופלה לעומת נאשם אחר, מר משה קצב, שערעורו על הרשעה בעבירת מין נקבע לשמיעה תוך חודשים ספורים ובמהלך פגרת בתי המשפט, חרף העובדה שעונש המאסר שלו עוכב?!

בנסיבות אלו, האמון שלי ואמון הציבור כולו במערכת בתי המשפט נפגעים קשות. כולי תקווה כי תפעלי לתיקון ההחלטה.

עו"ד תומר אורינוב, סניגור