מלחמת מילים
חכמי המזרח התיכון מחליטים להשתמש בנשק בלתי קונוונציונלי מול העם היהודי, בניסיון להרחיק אותו מהאזור. וכל זה קורה בפרשת השבוע "בלק", שמזכירה כי למילים היה כוח לייצר מזרח תיכון ישן-חדש עוד לפני העידן הווירטואלי
חכמי המזרח התיכון מחליטים להשתמש בנשק חדש ולא קונבנציונאלי: הפה, הדיבור, הקללה.
חוש פנימי אינטואיטיבי, בנוסף ללימוד קורות העם הזה בהיסטוריה, לימדו אותם שנשק קונבנציונאלי הוא מהלך חסר סיכוי. פרעה, עמלק ואחרים ניסו לחסום את דרכו של העם לביתו. אך למעט כמה רעידות קלות בכנף, העם ממשיך לנוע אל היעד.
בלית ברירה, הם מזמינים את המקלל הידוע מפתורה אשר על הנהר, כדי להסביר לבחור החדש בשכונה מי פה בעל הבית, ומהם כללי המשחק. מרגע זה משנה המאבק במזרח התיכון פאזה. זו עליית מדרגה - ההבנה את כוחה של המילה. הקללה, התפילה וההסברה מתחילות לחלחל לתודעת השחקנים במערכה.
אומות העולם מבינות את הפירוש לפסוק "אל תראי תולעת יעקב - מה התולעת אין כוחה אלא בפה, כך עם ישראל אין כוחם אלא בפה".
מה שהבינה האתון
בעולם מתוקשר ורב ערוצי, כאשר החלל הווירטואלי רווי בכל כך הרבה מלל, איבדה המילה איבדה את כוחה. מצד שני, דווקא בעולם וירטואלי המאפשר למילה אחת להגיע ברגע אחד לבתיהם של מיליארדים, להשפיל או לרומם, ולהעצים או לדכא - מעולם לא היה כוחה של המילה חזק ועוצמתי כל כך.
מצד אחד מזלזלים בדיבור, אך מן הצד השני, כל אחד מבין עד כמה האדם חלש ושברירי מול המילה הכתובה והנאמרת, שעלולה ברגע אחד להרוס את שמו, כבודו, ביתו ומפעל חייו, בשידור חי לכל העולם.
אחת הסצנות ההזויות ביותר בפרשה, היא הדיאלוג המתנהל בין בלעם לבין אתונו. הנביא הגדול שכוחו בפיו מבקש לעשות סדר חדש במזרח התיכון. הוא ניצב מול אתון מסורה ועיקשת, שעושה לו בית ספר ומלמדת אותו פרק בהלכות דיבור, הכרת הטוב ודרך ארץ. בהפוך על הפוך אומרת לו אתונו: לפתוח את הפה - כל אחד יכול, אפילו אני. השאלה היא מה יוצא מהדיבור. איך אתה הולך לתקן את העולם, כאשר אתה עצמך כפוי טובה ומושחת.
מזרח תיכון ישן-חדש
בעולם היהודי היה מאז ומתמיד יחס של יראה וכבוד למילה הכתובה והנאמרת. העם היהודי האמין בכוחה של תפילה ובכוחה של מילה. הלכות רבות נאמרו בעניין המילה וכוחה: דיני רכילות, לשון הרע, הוצאת שם רע, וכן הלאה הלכות הלקוחות מתחום הדיבור בין אנשים, ויחסי אנוש ראויים.
אין כמו פרשת השבוע "בלק", להעלות לסדר היום את כוחה של המילה. כבר אז הייתה המילה נשק משמעותי בארסנל המזרח-תיכוני. כבר אז גויסה המילה למסע של שנאה וקללה, וכבר אז נחשפה התובנה שמערכת יחסים עלולה להיבנות או להיהרס מכוחה של מילה.
הפרשה חושפת בפנינו מזרח תיכון רווי שנאה וקללה. העם היהודי עוד לא עשה רע לאף אחד, עוד לא כבש, עוד לא השתלט על כלום - וכבר ההיסטריה חוגגת, השנאה גואה, ובלק - "הסופרטנקר המקלל" - מוזמן אחר כבוד למזרח התיכון, כדי למנוע מהעם היהודי לעשות את הדבר הכל כך אלמנטרי, אנושי ובסיסי - לחזור הביתה.
יחלפו עוד שנים רבות עד שהעם היהודי ישכיל להפוך קללה לברכה. הקושי יהפוך לאתגר, ומדבר יהפוך
לנווה ירק. הוא יביא איתו שגשוג ורווחה לאזור בכל תחומי החיים - חקלאות, מדע, רוח ועוד, אבל במקום ליהנות מהברכה הזו - ימשיכו מקללים מקצועיים מכל העולם, לזרוע שנאה ופחד באמצעות משטי אוניות, או מיקרופונים פתוחים בערוצי שידור.
אין כמו פרשת "בלק" כדי לרענן את זיכרוננו כיצד מאז ומעולם התנהלו הדברים באזורנו, וכדי להזכיר לנו את מה שאומות העולם כבר יודעות מזמן: מה מקור כוחנו, ומה כוחה של מילה.
לפנייה לכתב/ת 
