סוף העולם הגיע: נו ניוז אוף דה וורלד

נו ניוז אוף דה וורלד - גוד ניוז? פרשת האזנות הסתר בבריטניה תגיע הבוקר (יום א') לצומת דרכים משמעותי, עם הופעתו האחרונה של הצהובון "ניוז אוף דה וורלד". "תודה ולהתראות", נכתב על שערו של הגיליון האחרון, "אחרי 168 שנים, אנו נפרדים בעצב ובגאווה רבה מ-7.5 מיליון קוראינו". בכך, יגיע לקיצו מסלול עיתונאי סוער, שנע באגרסיביות בין חשיפות, שערוריות ופרשיות מהתחום האפור של חיי הממלכה.

הגיליון האחרון של "ניוז אוף דה וורלד" (צילום: AP)

"ההרגשה מוזרה למען האמת", אמר דיוויד וודינג, העורך הפוליטי של העיתון, "אנחנו מוציאים עיתון כרגיל, כפי שעשינו כל שבוע, אבל לגיליון הזה מתלווה בת קול שאומרת: 'זאת באמת הפעם האחרונה'. מדובר במותג בריטי, העיתון הנמכר ביותר, הרווחי ביותר, המצליח ביותר, שכעת נסגר".

למרות דיווחים על מרירות וכעס בעקבות הסגירה, ניתן היה לראות במשרדי המערכת נוכחות של כלל עובדי העיתון. "נמצאת בדסק בפעם האחרונה, בואו נצא מכאן ב'בום'", צייצה אחת מהעורכות בחשבון הטוויטר שלה.

למרות שבעליו, איל התקשורת רופרט מרדוק, לא יודה בכך, ניתן היה לחזות זה זמן רב את סגירת הטבלואיד, מאז שנחשפו נהלי העבודה המפוקפקים שלו, במסגרת מה שכונה "תרבות האזנות הסתר". הצעד שנחשב דרמטי הפתיע גורמים רבים בשוק התקשורת העולמי, ולא מוגזם להניח כי תאגיד המדיה "ניוז-קורפ" המתין לרגע האחרון ממש - זה שלא מותיר כל ברירה - כדי להודיע על ההחלטה. מבחינה זאת, הפרסומים על שיבוש חקירת הרצח של מילי דאולר בת ה-13 היוו, הלכה למעשה, את הקש ששבר את גב התאגיד.

מעטים מתוך יותר מ-200 עובדי העיתון כיום עבדו בו כשפרצה שערוריית האזנות הסתר, עניין שהוביל לתחושות כעס וייאוש בין המסדרונות. "אנחנו בהחלט מרגישים שכולנו משלמים את המחיר על מעשי קבוצת עובדים קטנה שכבר לא עובדת כאן", אמרה סגניתו של וודינג. "לאנשים שיאבדו את עבודתם יש יכולות אדירות ויושר מקצועי רב". 

על אף התדמית הזולה והזלזול מצד כלי תקשורת מעודנים מעט יותר, אחראי העיתון לאורך השנים לחשיפות רבות ומשמעותיות, ששינו כמעט לחלוטין את כללי המשחק התקשורתי בעידן הטכנולוגי המודרני. בין יתר חברי משפחת המלוכה הפופולרית, סבל הנסיך הארי לא מעט מכותרות וצילומים מביכים. גם תיעוד הדוכסית מיורק, שרה פרגוסון, שניסתה למכור פגישה עם הנסיך אנדרו תמורת כסף, עורר גלים רבים בבריטניה.

מעל הכל, תפס הצהובון את ספורטאי בריטניה פעם אחר פעם עם חשיפות מביכות, תצלומים ותיעוד של אורח חייהם מחוץ למגרש. חדשות לבקרים נחשפו האתלטים הגדולים של המשחק, דמויות לחיקוי וגיבורי תרבות, כשהם בוגדים, מתהוללים, פושעים ולמעשה - מנפצים לרסיסים את תדמיתם מעל דפי העיתון. ראיין גיגס, שנחשף לאחרונה כבוגד סדרתי, היה אחד מהכדורגלנים האחרונים שסבלו מפרסומי העיתון. נשיא התאחדות הספורט המוטורי ב-2008, מקס מוסלי, הופל גם הוא על ידי הצהובון, עם חשיפת השתתפותו באורגיה במהלכה התנסה במשחק תפקידים הכולל קצין נאצי ואסירות.

תפוצתו האדירה של העיתון - יותר מ-2.8 מיליון עותקים גם כיום - מלמדת אולי על קוראיו יותר מאשר על כל גורם אחר במשוואה. הנחת העבודה הבסיסית של מרדוק עם קניית העיתון התעקשה לבססו על מעמד הפועלים הבריטי. אלו שמחו לקבל מנה יומית של סקנדלים שהנמיכו את בני האצולה והאליטות והתעלמו בנוחות משיטות העבודה באמצעותן

הושגו הסיפורים. כל זה היה נכון עד לחשיפת הפרשיות האחרונות, שייצגו, כך נדמה, פער גדול מדי, קולוסלי ממש, אותו היו הקוראים אמורים לצלוח.

כך או כך, ועל אף נתוני המכירות, נוהלו המאבקים הרבים על הישרדותו של העיתון בחודשים האחרונים בזירות כוחניות הרבה יותר: במערכת הפוליטית והביטחונית, בחדרי החקירות ובבתי המשפט - אלו קיבלו רוח גבית מדעת קהל הולכת ועוינת, שהובילה הבוקר, כאמור, לכותרת אחת אחרונה.