תודעה כוזבת: המטס עבר מעל הרדאר

במאי השנה נפתח סיבוב חדש ב"מלחמת התודעה" המתנהלת נגד מדינת ישראל. "יום הנכבה" ו"יום הנכסה", המשט שנתקע ביוון, המטס בסוף השבוע הנוכחי והניסיון לעצור את חבר הכנסת עמיר פרץ בלונדון - כולם פרובוקציות מתוקשרות שאם היו מצליחות היו אמורות להעמיק ולקבע את תדמיתה של ישראל בתודעה הגלובלית כמדינה ברוטלית המפרה בשיטתיות את החוק הבינלאומי.

הקואליציה של ארגונים פלסטיניים ואיסלאמיים, ארגוני שמאל ואנרכיסטים, שיזמו "מתקפות תודעה" אלה, מנסה באמצעותן לבודד את ישראל ועל-ידי כך לאלץ אותה להיכנע לדרישות הפוליטיות של הפלסטינים בלי שאלו יצטרכו לעשות ויתורים משמעותיים בתמורה. זה כשלעצמו אינו תופעה חדשה. ניסיונות להשפיע על דעת הקהל העולמית כדי שתנדה את ישראל החלו כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת. אלא שאז זה נעשה באמצעות פיגועי טרור רצחניים בזירה הבינלאומית שאמורים היו להפוך את ישראל ל"מדינה מצורעת" באמצעות הפחדה אלימה.

האמצעי הזה החל לפעול כבומרנג נגד מפעיליו מאז פיגוע מגדלי התאומים. לכן כעת טרור הוא "אאוט" ומלחמת התודעה מתנהלת באמצעים "רכים". כיום משתמשים תומכי הפלסטינים ברגישות הגוברת בזירה הבינלאומית לזכויות האדם ולפגיעה באזרחים לא-לוחמים כדי להציג את ישראל כמדינה לא אנושית. הם גם יודעים להשתמש היטב באינטרנט ובטכנולוגיות התקשורת החדשות כדי להשיק מבצעי תעמולה יצירתיים בתכיפות גוברת ולתאם את פעולותיהם. מה שפחות שמים אליו לב הוא של"לוחמת תודעה" לא אלימה כביכול זו יש כעת פוטנציאל נפיץ לא מבוטל. במקביל לנזק השיטתי שהיא גורמת למעמדה הבינלאומי של ישראל ולמורל אזרחיה, היא מגבירה את התסיסה ברחוב הפלסטיני בפזורה ובשטחים.

נערכים למטס בנתב"ג. זו לא המשטרה, זה אנחנו (צילום: דודו אזולאי)

תסיסה כזו בתקופה של התקוממויות בעולם הערבי עלולה להוציא המוני פלסטינים לרחובות ולגבולות ואף להידרדר לכדי אינתיפאדה שלישית. די בטעות של כוחות הביטחון הישראלים שיתקשו לבלום אלפי מפגינים ויפילו בתוכם מספר רב של חללים או ביוזמה מכוונת של גורמי טרור שיירו על השוטרים והחיילים מתוך ההמון הלא-חמוש ברובו. תוך שעות אנו עלולים למצוא עצמנו בתוך עימות אלים גדול וממושך שאף אחד באזור ובעולם אינו רוצה בו. להוציא כמובן את איראן, סוריה, חמאס חיזבאללה וארגונים של הג'יהאד העולמי, שמנסים כבר עכשיו ללבות התלקחות כזו, וכשתקרה - ינצלו אותה לקידום יעדיהם.

ניסוי כלים בנכסה, הצלחה במטס

"פעילי השלום" שהייתה להם תרומה חשובה להתפרצות האלימות החמושה יאשימו כמובן את ישראל בהתלקחות ויסיטו את מתקפות התודעה לעבר צה"ל וכוחות הביטחון האחרים של ישראל, כדי שאלה לא יוכלו לפעול במלוא עוצמתם נגד האלימות שתפרוץ. משום כך יש למדינת ישראל אינטרס מובהק לבלום את מחוללי הפרובוקציות, תוך שימוש מינימלי בכוח ומבלי להעניק להם הישגים שיעודדו אותם להמשיך. לכן גם אילו לא היה למדינת ישראל צורך ביטחוני מובהק לקיים את הסגר הימי על עזה, אסור היה לתת למארגני "משט החירות 2" להגיע ליעדם.

אולם לקחי פרשת "מאווי מרמרה" ו"יום הנכבה" הראו לקברניטים הפוליטיים בירושלים ולמערכת הביטחון כי צריך לשאוף למסמס את הפרובוקציה. לא להילחם בה בכוח. התברר שאפשר לעשות זאת באמצעות שילוב בין איסוף מודיעין פרטני שייתן התרעה ויצביע על המנהיגים, בסיסי היציאה ושיטות הפעולה של מארגני המופע המתוקשר; הפעלה נחרצת ואינטנסיבית של דיפלומטיה חשאית בסיוע ארה"ב והאירופים (שגם להם יש אינטרס למנוע ערעור נוסף של היציבות באזור); היערכות בפרופיל גבוה של כוחות הביטחון ואכיפת החוק הישראליים, שמייצרת הרתעה; ולא פחות חשוב - הפעלה של אמצעים משפטיים וכלכליים שיכבידו על יוזמי הפרובוקציות להגיע למגע עם הפלסטינים וימנעו מהם להתסיס אותם.

באירועי "יום הנכסה" כבר נחל השילוב הזה הצלחה חלקית. המפגינים שאמורים היו לצאת ממחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון כלל לא הגיעו לגבול עם ישראל, ובשטחים היו הפגנות מינוריות. רק בגבול עם סוריה השיגו יוזמי האירוע את מטרתם. בעיקר מפני שהמשטר בסוריה והאיראנים עשו הכל כדי שלצה"ל לא תהיה ברירה אלא לירות במפגינים ומפני שהמכשול הקרקעי שבנה פיקוד צפון לא היה "עבה" מספיק.

אבל בפרשת המשט השני והמטס השיטה הישראלית עבדה. ההתרעה המודיעינית, הדיפלומטיה בסיוע ארה"ב והאירופים והשימוש המושכל בסיכול משפטי ומסחרי הכשילו את מאמצי מארגני המשט והמטס להגיע לעימות פיזי עם כוחות הביטחון הישראליים. הלעג בתקשורת הישראלית ל"היסטריה" ששידרו כביכול המשרד לביטחון הפנים והמשטרה בעניין המטס לא היה מוצדק. ההיערכות המעובה שהתבצעה בכוונה בפרופיל תקשורתי גבוה יצרה תשתית של הרתעה שתהיה אפקטיבית גם בעתיד.

כשהפלסטינים ייצאו כמו גנדי

מה שלא פחות חשוב הוא שההיערכות הזו העניקה ביטחון עצמי לשוטרים. שוטר שיודע כי הוא חלק מכוח גדול שיסייע לו לבצע את תפקידו, מסוגל לגלות הרבה יותר קור רוח ושליטה עצמית מאשר שוטר הניצב לבדו מול המוני מפגינים. צריך להודות על האמת, לא כחולי המדים יצרו את ה"היסטריה" אלא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמצא לנכון להפגין פעלתנות ביטחונית רגע לפני שיצא מנתב"ג לביקור דיפלומטי ברומניה ובבולגריה, ואנחנו - כלומר התקשורת, שדיווחה בנימה של "אפוקליפסה עכשיו" על האירוע הצפוי וההכנות לו.

בחינה של התוצאות נטו של "משט החירות 2" והמטס מראה כי בשני האירועים הצליחה ישראל להשיג במלואם את שני היעדים העיקריים: למנוע תסיסה ברחוב הפלסטיני ולהימנע מהתנגשות כוחנית הרת נזק תודעתי עם הפעילים. יוזמי המשט זכו, לעומת זאת, בפרס ניחומים: ההד התקשורתי שנוצר בעקבות התמשכות הסאגה בנמלי יוון. הכיסוי התקשורתי שזכה לו המטס היה ממש זניח. סביר לשער כי הסיבה לכך היא המינון הנמוך במיוחד של אלימות באירוע זה והמהירות שבה טופל.

לקחים אלה יילמדו וייושמו במסגרת ההכנות והתרגולים שמתבצעים בצה"ל, במשטרה ובשב"כ בעצם הימים האלה לקראת "אירועי ספטמבר" באו"ם, אבל אם יגיעו הדברים לכלל מצעדי המונים של פלסטינים וערבים לא חמושים בנוסח גנדי, תיקלע

ישראל מיד לעמדת נחיתות קשה בזירת התודעה העולמית, גם אם צה"ל והמשטרה יהיו מצוידים וערוכים באופן מיטבי. זאת בעיקר מפני שממשלת ישראל מוחזקת, כבר עכשיו, אשמה עיקרית - לא לגמרי בצדק - בקיפאון שהשתרר במשא ומתן עם הפלסטינים.

לכן האמצעי היעיל ביותר למנוע תסיסה פלסטינית הוא יוזמה של ישראל או של הקוורטט, שתביא להתנעה מחדש של ההידברות הישירה עם אבו מאזן לפני הפנייה הפלסטינית לאו"ם או אחריה (ממילא אין פיוס בין פתח לחמאס, וכנראה גם לא יהיה בזמן הקרוב). הניסיון מוכיח כי כשהצדדים נדברים ביניהם, הרחוב הפלסטיני בשטחים ובפזורה רגוע. נחוצים גם בלימה יעילה ונחושה יותר של פורעי חוק ופרובוקטורים יהודים בשטחים, וכמובן - המשך סיכול מאמצי ההתססה שמייצרים "פעילי שלום" זרים.אם תשכיל ממשלת ישראל לנקוט צעדים אלה, יש סיכוי טוב שה"צונאמי" של ספטמבר יידחה, ואולי אף יבוטל.