אומרים שהיה פה דיסטורשן

כן, הרוקנרול מת. לני קרביץ שר את זה פעם, גם מרלין מנסון, אבל אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שיום יבוא והנבואה תתגשם. השנה היא 2011, ואפשר להכריז באופן סופי על מותה המצער של מוזיקת הרוק - לפחות באמריקה, והאמת היא שגם בבריטניה. שם אמנם פועלת קולדפליי, אבל להקה רגועה אחת זה לא מספיק בשביל להחיות סגנון שלם.

רגע. אין סיבה להתרגז: אני מכריז על המוות הזה בידיעה שעדיין יש בעולם המון אמנים ולהקות רוק. חלקם מצוינים, חלקם לא. אחדים מצליחים, אחרים כושלים, וכולם ממשיכים (וכנראה שתמיד ימשיכו) במשימתם המוזיקלית. הבעיה היא שבין ההיפ־הופ, הפופ והטרנדים שבאים והולכים, הרוק הוא רק פירור קטן מבחינת קברניטי התעשייה באמריקה. ואמריקה היא הארץ שאי אפשר להפוך לכוכב בלעדיה.

האהבה למוזיקה מסוימת עשויה ליצור אצלנו את האשליה שכל העולם מכיר ומעריך אותה כמונו, אבל האמת היא שב־20 השנים האחרונות - מאז מותו של סולן נירוונה קורט קוביין - לא קם מנהיג תרבותי אמיתי מעולם הרוק. בטח לא אמן שהפך לקול של דור שלם, לכוכב כל כך גדול שילדים ומבוגרים מכירים אותו, גם אלה שבכלל לא מאזינים לרוק. תחשבו על זה רגע ותודו בלב כואב שזה המצב. בשני העשורים האחרונים צנחה מוזיקת הרוק כפי שאנחנו מכירים אותה לשפל נוראי, והיום היא נמצאת במצב הכי גרוע שיש. להלן ההוכחות.

בתמונה: ג'קי אבנצ'ו לא מצליחה לתת נוגרה (צילום: יניב אדרי)

אחת משלנו. נכון ליוני 2011, קולדפליי היא להקת הרוק היחידה שמככבת בעשירייה הפותחת של ההורדות ב־iTunes הן בארצות הברית והן בבריטניה. גם הטבלאות של צרפת וגרמניה מציבות בפסגה אמני פופ, היפ־הופ ואלקטרו: אדל, ליידי גאגא, בלאק אייד פיז, הראפר פיטבול, ג'ניפר לופז, ברונו מארס והראפר ליל וויין. 

ב"אמאזון", חנות הרשת הענקית והאהובה על כל המינים, הגילים והמדינות, עומדים רק שני אלבומי רוק (ואלבום בלוז אחד, רחמנא ליצלן) בעשירייה הפותחת. שניהם בחלק הסוגר שלה. האחד הוא האלבום החדש והאקוסטי של זמר פרל ג'אם, אדי וודר; השני שייך ללהקת דת' קאב פור קיוטי. במקום השישי, סתם בשביל הקוריוז, מדורג פסקול המחזמר מאת יוצרי הסדרה סאותפארק, The Book of Mormon. את המקום הראשון כבשה הזמרת ג'קי אבנצ'ו, שהתגלתה בסדרת הריאליטי America's Got Talent. היא בת 11, והיא קטסטרופה.  

באופן כללי, זה הרעיון

מדי פעם פורצת בסערה זמרת נשמה מוערכת. פעם זאת היתה איימי וויינהאוס, ועכשיו זאת אדל הבריטית. זמרת טובה, אין ספק. אבל האלבום החדש שלה, "21", יצא מכל הפרופורציות כשכבש כל טבלת מצעדים בעולם. לצידה של אדל עומדים שלל זמרי הפופ המתקתק, המצועצע, והבדרך כלל ממש גרוע. שימו לב לטבלת עשרת האמנים המובילים של אם.טי.וי, גוף שאיבד את ההשפעה שהיתה לו בשנות ה־90 אבל ממשיך לעצב או לפחות לייצג את טעמם של בני נוער רבים: ג'סטין ביבר, ליידי גאגא, הראפר לופה פיאסקו, ביונסה, מייקל ג'קסון, אמינם, הזמרת ניקי מינאז', הראפר לויד בנקס וריהאנה. אפילו לא זמר או להקת רוק אחת.

דבר אחד חשוב לומר: המנעד המוזיקלי של ימינו הוא סלקטיבי יותר ומפותח יותר משהיה בשנות ה־90, ואפילו בעשור הראשון של שנות ה־2000. הנגישות האינטרנטית מאפשרת לכל אחד מאיתנו לחיות רק עם המוזיקה המועדפת עליו, בלי לחכות שהרדיו או אם.טי.וי ישדרו את השיר שאנחנו אוהבים. ועדיין, אי אפשר לחמוק מאלה שנמצאים בפסגה. בחנויות, בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט, בסלולרי.

הנתון המזעזע ביותר בהקשר הזה מגיע מהאמא של כל המצעדים: טבלת הבילבורד האמריקאית, שמודדת השמעות ברדיו יחד עם מכירות סינגלים. אם תעברו על "100 החמים" שלה, לא תמצאו להקה אחת עם צלילי דיסטורשן עד המקום ה־80. יש שם להקות בנים במסווה של להקות רוק וזמרי קאנטרי במסווה של אושיות רוקנרול, אבל רוק אמיתי לא קיים שם. המצב לא מעודד גם בתחתית הדירוג: את הטבלה נועלת מיי כימיקל רומאנס, עד לפני כחמש שנים אחת הסנסציות הגדולות בעולם בקרב הנוער, והיום להקה שנכשלה במבחן הזמן. במקום ה־100 והאחרון נמצא הסינגל החדש של סטיבן טיילור, סולן אירוסמית ואחד מזמרי הרוק הגדולים בכל הזמנים. הסינגל יצא במקביל לתהילה המחודשת של טיילור כשופט ב"אמריקן איידול", והנה שוב מגיע הריאליטי - מפלטו האחרון, ככל הנראה, של כוכב הרוק.

שלב השאלה. אז איך זה בעצם שכל כך הרבה שנים לא קם לנו הרוקר שסחף את כולנו, מישהו שהיה לשם נרדף למוזיקת גיטרות כמו קוביין, ספרינגסטין או אריק קלפטון? האם לעולם כולו נמאס ממוזיקת רוק והוא מעדיף להשאיר אותה רק לטיפולן ההיסטורי של האגדות דלעיל, או אולי זאת התעשייה שמתווה את הדרך?

לשאלה האחרונה נלווה סימן קריאה, כי אין ספק שתעשיית המוזיקה מעדיפה להתעשר מפופ. כבר שנים היא לא נותנת צ'אנס אמיתי לרוק; לא מוגזם לומר שהיא הוציאה צו מניעה לגיטרות המייללות, לתופים הרועמים ולטקסטים הנוקבים. אבל אין היצע בלי ביקוש, כך שכנראה מדובר בערבוב של השניים - ובכל מקרה, אין באמת סיבה שהדיסטורשן לא יחזור לקדמת הבמה. הרי להקות כמו פו פייטרס, מיוז וגרין דיי עדיין מוכרות כמויות מכובדות של אלבומים וממלאות איצטדיונים במאות אלפי מעריצים, גם אם חובבי מוזיקה ממוצעים מתקשים לזכור את שמותיהם של החברים בהן.

ב־20 השנים האחרונות צמחו כמה מנהיגים מוזיקליים. אפשר בקלות להעניק את התואר לאמינם, לליידי גאגא ואפילו לג'יי־זי; השלושה הפכו תוך זמן קצר להיסטריה ולהיסטוריה, סחפו אחריהם מיליוני בני נוער, רכשו מעמד של מלכים, ותהיו בטוחים שהם כאן בשביל להישאר. אבל משהו חייב להשתנות, למען האמנים הצעירים, הקהל האדיר והאנשים בחליפות שמנהלים את המשחק. תחזירו לנו את המוזיקה שלנו. אנחנו מתחננים.