שוב לא שקט בכיכר א-תחריר

בשבוע שעבר סערה שוב כיכר א-תחריר. ביום רביעי שעבר בשש בבוקר קיבלתי טלפון מהאוניברסיטה ובו הודיעו על ביטול הלימודים בגלל מהומות בכיכר, הנמצאת ממש מחוץ לשער האוניברסיטה. ניצלנו את יום החופש והלכנו לצפות מרחוק במתרחש שם. ראינו כמה מאות ומסביבם גז מדמיע וזכוכיות מנופצות על המדרכה. ההפגנות המחודשות החלו כשמשפחות קורבנות המהפכה (כ-800 מפגינים נהרגו על ידי משטר מובארק בינואר-פברואר) מחו נגד חוסר המעש של המשטר הצבאי הנוכחי מול מי שהורו לירות במפגינים.

ההמון חזר ‏ ( )

1

2

3

4

5

6

7

לטור הקודם מקהיר:

עם בירה ופול. קהיר בעיניים ישראליות  

רוב האנשים בכיכר עמדו במעגלים של כמה עשרות איש וניהלו דיונים לוהטים על ההפגנות, המשטרה, הבחירות, ועתיד המדינה - מחזה מדהים למי שהכיר את מצרים של פעם, בה לדבר פוליטיקה היה טאבו. העימותים עם המשטרה נרגעו באותו ערב, אבל המפגינים הקימו אוהלים בכיכר וכל יום בשבוע האחרון בדרך לאוניברסיטה ראיתי את מספר האוהלים גדל. ביום שישי האחרון הגיעה המחאה לשיאה עם ההפגנה הכי גדולה מאז פברואר.

"לפני המהפכה הסתכלנו על בני הנוער עם השיער הארוך והלפטופים כעל יאפים מפונקים. עכשיו אנחנו מסתכלים עליהם באור אחר לגמרי", אמר לי עסאם, מורה לערבית בן 38, שפגשתי בדרך להפגנה ביום שישי בכיכר א-תחריר. במדינה שבה 30 אחוזים אנאלפביתים וקרוב ל-50 אחוזים חיים עמוק בעוני ומרוויחים פחות משני דולרים ליום, הטינה כלפי אלה המסוגלים לשלם שכר לימוד של 20 אלף דולר לשנה לאוניברסיטה האמריקנית או לקנות לפטופ ולהתחבר לאינטרנט מובנת.

רוב הצעירים שהתחילו את המהפכה אמנם לא היו מהאליטה של האוניברסיטה האמריקנית (לאלה היה יותר מדי מה להפסיד), אבל בעיני רוב המצרים הם מייצגים מעמד דומה, המתיימר להיות מערבי ומנותק מחיי העם. עכשיו הם גיבורים, מארגני המהפכה שהחזירה לעם המצרי את כבודו האבוד.

אך לא כולם חושבים כך. בזמן שכמעט כל מצרי שפגשתי מתגאה במהפכה ומיד מספר את עלילות גבורתו כאחד ממנהיגיה, ובזמן שמספר האנשים הלובשים חולצות עם הכתובת "מצרי, וגאה בכך" כבר מתחיל להיות משעשע, יש חלק גדול בעם שרק רוצה לחזור לשגרה.

כמה בחורים שפגשתי השבוע העובדים בתעשיית התיירות וסובלים מהתרוקנות העיר מהמשאב המרכזי - תיירות - התייחסו למפגינים באותה דרך בה ניסה מובארק להציגם: "בלטגייה" - המונח המצרי לבריונים בלבוש אזרחי שמקבלים כסף על מנת לעורר מהומות. המונח בלטגייה הפך נפוץ כל-כך עד שמצרים רבים משתמשים בו ככינוי סלנג לכל אויב. שמעתי לא אחת צעירים מתלוצצים ברחובות עם אמירות כמו "תפסיק להציק לי, יא בלטגייה!"

כלכלת המהפכה שולטת 

ימי שישי בקהיר שקטים בדרך כלל, בעיקר בשעת תפילת הצהריים, שלאחריה מתחילות ההפגנות. גם ביום שישי האחרון העיר נראתה רגועה, אך בגשר שלפני הכיכר החלה אווירת פסטיבל: מוכרי דגלים הדוחפים לכל עובר אורח דגלי מצרים, ילדים עם צבעי גואש המנסים לצבוע את פני האנשים בצבעי הדגל, מוכרי סיכות ומדבקות 25 בינואר, יום תחילת המהפכה, ומוכרי המיצים, הבוטנים, ושאר הירקות המנצלים את ההזדמנות להרוויח קצת כסף. כלכלת המהפכה שולטת ברחובות סביב א-תחריר - ניסיון לפצות על ההרס הכלכלי שזרעו ההפגנות.

האווירה היתה שונה לגמרי מהעימותים האלימים של יום רביעי. את הפגנת 8 ביולי תכננו הפעילים מראש, כמאמר אחד השלטים בכיכר: "חצי מהפכה זו לא מהפכה בכלל". מתוך רצון להימנע מעימותים נוספים, הודיעה המשטרה שלא תגיע לכיכר, ואכן שוטר אחד לא נראה באזור באותו יום. מתנדבים עמדו בכל כניסה לכיכר ובדקו תעודות זהות ותיקים (נשים בצד אחד, גברים בצד שני).

בדוכן המיצים ליד הכיכר עמדה חבורת ארוכי שיער עם אוהל ביד אחת ומסכת גז ביד שנייה. בעודם שותים כוס מיץ קנה-סוכר, הסבירו שהם חברים באחת מעשרות התנועות החדשות שקמו בזמן המהפכה, ושהם ישנים בכיכר במשמרות. "אנחנו פה כי שום דבר לא השתנה", סיננו, "וכי המהפכה עוד בעיצומה". אמירות כאלו שמעתי מרוב האנשים שאיתם דיברתי, בלי קשר למעמדם החברתי והכלכלי. אום האני, אשה זקנה עם כיסוי ראש ומעט מאד שיניים הגיעה להפגין עם אחותה, ריחאם, שהצטרפה למרות שבעלה לא רצה שתלך.

גם מאגד, בודק כרטיסים בתחנת המטרו, אמר שיגיע להפגין כשתיגמר המשמרת. כולם הסכימו שחשוב להפגין כי לא נעשה צדק עבור הקורבנות, וכי עתידה הפוליטי של המדינה עדיין בסימן שאלה. עודד אותי לראות שבחברה כל-כך מעמדית יש ייצוג לאנשים שונים בכיכר. נותר רק לחכות ולראות אם תימצא אוזן קשבת לדרישות שלהם.