"הארי פוטר": סוף טוב, כמעט הכל טוב
ב"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2" מגיעה סדרת הסרטים להשלמה בפרק מהודק ומלהיב, שכולל סצינת סיום מסחררת. השימוש באפקטים מיוחדים ותלת ממד משדרג את עולם הדמיון מהספרים, ומצייד את הקהל בזכרונות מוחשיים אחרי הפרידה
"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2" ("Harry Potter and the Deathly Hallows: Part 2") מצליח להיות כל מה שהוא מנסה וצריך להיות: סיום הולם שהוא גם שיא של סדרת הסרטים.
העלילה מקפידה לעבור בנתיבים הרבים שבהצטלבותם יצרה ג'יי.קיי. רולינג את הסגירה המורכבת והמשוכללת. העימות בין הארי לוולדמורט מגיע סוף סוף, לנקודת ההכרעה, ורולינג משלימה את מסכת הסמלים והמסרים הקוואזי-דתיים שבנתה לאורך שבעה ספרים.
כסיום לסדרת הסרטים שהחלה לפני 10 שנים, מנתה שבעה סרטים והניבה הכנסות של כ-6.3 מיליארד דולר, זהו הישג מהמעלה הראשונה. הטוב שבסרטי הסדרה בעוצמת דימוייו, האינטנסיבי ביותר מבחינה רגשית, ונקודת השיא בעבודתם של שני האחראים המרכזיים על מלאכת עיבוד הספרים – התסריטאי סטיבן קלובס (בסרטו השביעי) והבמאי דיוויד ייטס (בסרטו הרביעי).
מתחילים להתגעגע. "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק 2"
הלא משוכנעים לא ישנו את דעתם בעקבות סרט זה - אלו שלא קראו את הספרים ואבדו מזמן בסבך הדמויות והפרטים, הצופים הבוגרים שלא התחברו לשחקנים הצעירים, או, מנגד, הקוראים הפנקסנים והטהרנים שפסלו כל מה שלא תאם את מה שיצרו בדמיונם. גם עבור אלו הסרט הוא אירוע משמח - הסוף המיוחל לסדרה. הם מוזמנים לקולנוע לראות במו עיניהם את ההורוקרוקס האחרון מושמד. הפעם זה באמת נגמר.
אפקטים אפקטיביים
בחלק הראשון של "אוצרות המוות" היו בעיות של קצב, ומשקל רב מדי שהוטל כל כתפיהם של השחקנים הצעירים. החלק השני מגיע מהר מאוד לקינוח - הקרב על הווגוורטס שתופס חלק ארי מ-130 הדקות המהודקות של משכו. עם זאת, הניסיון ליצור סרט מהודק יוצר ליקויים קלים בהופעתם של פרטים ודמויות מבלי שניתנת לכך הנמקה מספקת.
הקרב המכריע אינטנסיבי ומרשים בהיקפו. קשה להחליט אם הדימויים הם של סרט בסדרה שהתבגרה אל מעבר לגבולות של סרטי ילדים, או שזהו גילום הולם לעידן שבו מוצרי התרבות מיועדים לצעירים עם רגישות (או העדר רגישות) מסוג חדש. כך או אחרת סצנות הקרב מכילות כמה מראות לא קלים עבור צופים שטרם הגיעו לגיל תיכון.
החיסול המדורג של וולדמורט באמצעות השמדת ההורקרוקסים תופס תאוצה. רעיון מבריק זה משרת בו זמני את הממד הדתי בסדרה ואת האפקטיביות המסחרית שלה כאטרקציה בידורית. במישור הסמלי זהו הניגוד בין השאיפה לעוצמה ואל-מוות, המושגת בפירוק הנשמה והפיכתה לחפצים, ובין כוחות האהבה המאחדים וממזגים בין נאהבים צעירים, הורים וילדים, חיים ומתים.
וולדמורט והארי פוטר, נפגשים ונפרדים
כקונספציה לבלוקבאסטר קולנועי המרדף וההשמדה של ההורקרוקסים מניע סדרת אטרקציות מגובות באפקטים ממוחשבים, ותהליך ברור של ספירה לאחור עד הגעת העימות הסופי.
מעבר לאפקטים המיוחדים, וליכולת לעשות בהם שימוש ביצירת דימויים מטרידים (הסהרסנים המרחפים מעל הוגוורטס, שארית הוולדמורט המוצאת מהארי), זהו הסרט הראשון בסדרה המצולם כולו בתלת ממד. זה אמנם מבליט את הליטוש החלקי של כמה מהאפקטים המצולמים מרחוק. אך גם הופך את החזרה למסדרונות הוגוורטס, המוכרים לנו היטב, לנושאת ריגוש מיוחד.
מסדר זיהוי למסדר עוף החול
בדרך לעימות המכריע יש חזרה לחלק לא מבוטל מהדמויות שהופיעו לאורך הסדרה. בהתחשב בשרשרת הופעות האורח המאפיינת את סדרת סרטי הארי פוטר, ניתן לטעון כי היא תפקדה כסוג של תוכנית פנסיונית למיטב שחקני אנגליה. כששחקנים בקנה המידה של אמה תומפסון או גארי אולדמן מבליחים לשניות ספורות, ניתנת המחשה לסדר הגודל הפנטסטי של הפקה זו.
שתי דמויות הבוגרים המרכזיות - דמבלדור (מייקל גמבון), שהופעתו בסרט אינה צריכה להפתיע גם את אלו שלא קראו את הספרים, וסנייפ (אלן ריקמן) - נדרשות לסצנות המפתח של הסרט. ריקמן, שלאורך כל הסדרה עשה עבודה שנונה ומשעשעת, מתבלט במיוחד ברגעים שבהם נחשפים צדדיו הפחות מוכרים של סנייפ.
במרכז עומדים, כמובן, השחקנים שהחלו כילדים והפכו זה מכבר לבוגרים. תהליך התבגרותם כבני אדם, כשחקנים, ותהליך ההתבגרות של הדמויות אותם הם מגלמים מהווים את המהות של סדרת הסרטים.
בהשוואה לשחקנים הוותיקים והמקצועיים, לאפקטים המיוחדים, להפקת הענק, נראה שזו תהליך בנאלי למדי, אולם פשטותו היא ההישג המרשים ביותר.
הארי (דניאל רדקליף), הרמיוני (אמה ווטסון) ורון (רופרט גרינט) גדלו לנגד עינינו, ואנחנו גדלנו איתם. האפילוג של הספר, הזכור היטב לאלו שקראו אותו, עורר חילוקי דעות בשעת יציאתו. בגרסה הקולנועית טענות השוללים איבדו מעוקצן. הדימויים המסיימים, המוצגים על ידי שחקנים צעירים שצפינו במשך עשר שנים בתהליך התבגרותם, הופכים למרגשים ומוצדקים הרבה יותר מתיאורם הספרותי.