תמיד רציתי חבר פלסטיני

"רילקס חביבי", אני אומר לאחמד, תוך כדי שאני אוחז בחוזקה בידו. המאבטחים דולקים בעקבותינו, ואני מנסה להרגיע גם אותם, אבל אחמד לא שקט, והוא חומק מאחיזתי. אני מתחיל להבין שעכשיו כבר לא מדובר בכסף, עכשיו מדובר בכבוד לאומי. "שוקו, קח את הבנות וסע למלון", אומר לי אחמד , "אני כבר אסדר את הכל".

אבל אני, שגדלתי בשכונה בבת-ים, אעזוב חבר באמצע הבלאגן? אין מצב, גם אם זה אומר שיש סיכוי סביר שזה יעלה לי בדקירה בתחת מטורקי מגודל במועדון באנטליה. "עזוב אותך שטויות, נשלם מה שהם רוצים ונלך", אני אומר לו. "אין מצב", הוא עונה, וחוזר אל תוך הבלאגן.

ארבעה ימים קודם לכן אנחנו נפגשים בפעם הראשונה, בחדר גדל מידות במלון "פורטובלו" (הכל כלול) שבאנטליה. ארבעים ומשהו עיתונאים, מחציתם פלסטינים, מחציתם ישראלים. אל הכנס הזה הגעתי די במקרה, בזכות עיתונאי אחר שביטל. אבל כשהטלפון צלצל ונשאלתי אם אני מעוניין להצטרף למסע, לא חשבתי פעמיים - ומיד אמרתי כן. הרי תמיד רציתי חבר פלסטיני, וחשבתי לעצמי שכנס כזה, במימון של האיחוד האירופי, יכול בכיף לסגור לי את הפינה.

חבר גאורגי כבר יש לי. גם ספרדי. יש לי שני חברים טובים בקוסטה-ריקה. אחד בארגנטינה. רוסי זה ממש לא בעיה, ופעם בקיבוץ הייתה לי חברה מדנמרק. אבל בעומק לבי תמיד ידעתי שחסר לי משהו, והמשהו הזה הוא חבר פלסטיני. וכשאני אומר חבר פלסטיני, אני מתכוון לפלסטיני אסלי, אורגינל. לא המוסכניק החביב מאום אל-פאחם שעושה לך את העבודה בחצי מחיר, לא הבחור מהחומוס ביפו עם המסבחה הכי טובה בעיר, אפילו לא רפיק, הרופא המנתח מסורוקה, שעשה לאבא את ניתוח האפנדיציט.

אני רציתי חבר פלסטיני אמיתי, מהשטחים. כזה שבשביל להגיע אליו אני צריך לעבור מחסום של צה"ל ולפחות שתי התנחלויות. כזה שיכול לספר לי בגוף ראשון על החיים ברמאללה ובית-לחם, כזה שיכול לקחת אותי לדיסקוטק הכי טוב בג'נין ולעשות לי סיור באוניברסיטה של שכם.

שלום קל יותר לעשות בבריכה

היינו שישה ברחבה: אחמד, עבד ונעימה - עיתונאים מרמאללה, וליאת, מעיין ואני - עיתונאים מישראל. החבר'ה היותר מבוגרים במשלחת התעייפו עוד קודם, וחזרו למלון. הדיסקוטק היה חצי מלא, מזכיר במעט את המקומות האלה שפלוגת מג"ב שלמה מאבטחת בערבי שישי במתחם יד חרוצים. שבעה ברים גדולים סביב הרחבה, שלוש רקדניות/חשפניות שנענעו ישבנים חשופים על הבמה, עשרות מאבטחים רחבים ונטולי צוואר, ודי.ג'יי אחד שהיה הכלאה בין אמינם למוג'דה.

חוץ מאתנו, רוב הבליינים במועדון היו תיירים ממדינות חבר העמים. משם, מסתבר, מגיעים רוב המבקרים באנטליה אחרי החרם הישראלי, ולא - לא חסרים שם תיירים. אנחנו מצדנו באנו כדי להתפרק קצת, אחרי שלושה ימים מעייפים של דיונים,  שיחות וקבוצות חשיבה בנושאים כמו "הכרזת המדינה הפלסטינית בספטמבר", "יוזמת השלום הערבית לקראת ספטמבר", ו"תפקיד העיתונאי בסכסוך רגע לפני ספטמבר" (את המוטיב החוזר כבר הבנתם). כולם רצו רק לרקוד.

וכך הבירות התערבבו עם הבקארדי, והבקארדי התערבב עם הוודקה, והוודקה עם האוזו, והיה שמח. הרי בסופו של דבר כולנו בערך בני אותו הגיל, כולנו חילונים, כולנו צעירים וכולנו עיתונאים שמסקרים את אותו הסכסוך, רק משני צדיו השונים. האמת היא שבארבעת הימים שהעברנו יחד, העיתונאים הישראלים והפלסטינים, לכולם כבר היה די ברור ששלום הרבה יותר קל לעשות בבריכה על אבטיח ונרגילה בטעם תפוח, מאשר בחדר הדיונים.

אנטליה. רוב המבקרים מחבר העמים. צילום: ניר (שוקו) כהן

יומיים קודם לכן, סיור בשוק באנטליה:

סוחר (באנגלית): איטלי? ספייניש?

אני: ישראל.

סוחר (בעברית): ישראל! מחיפה? מתל-אביב?

אני: תל-אביב.

סוחר: איפה הישראלים, למה לא באים לאנטליה? אין עבודה!

אני: יש בלאגנים, אתה יודע, ארדואן וביבי לא חברים.

סוחר: הכל בולשיט, טורקים וישראלים חברים הכי טובים, פוליטיקה לא טוב לביזנס. באתם למלון? חופש?

אני: לא ממש...

סוחר: אז מה?

אני: כנס של גו'רנליסטים, ישראלים ופלסטינים.

סוחר: מן גאזה?

אני: מהגדה, לא מן גאזה, לא יכולים לבוא.

סוחר: למה באתם, לעשות פיס?

אני: לא ממש... לדבר על ספטמבר.

סוחר: ומה אומר הביבי שלכם?

אני: ביבי? אצלו אין ספטמבר, ישר לאוקטובר.

סוחר (צוחק): תגיד לחברים שלך בישראל שיבואו, טורקים אוהבים ישראלים, אנחנו זה לא מרמרה, אנחנו חברים.

אל תתעסק איתי, אני פלסטיני!

בשלוש וחצי לפנות בוקר, אחרי ארבע שעות של ריקודים, צחוקים, ומה לא, החלטנו מעיין, ליאת ואני שמיצינו, והגיע הזמן לחזור למלון. גם ככה יש לנו טיסה מוקדם על הבוקר. הלכנו לבר כדי לסגור חשבון ואז חשכו עינינו. לא מספיק שתפרו אותנו ב-20 אירו על כל משקה, בחשבון גם הוסיפו 20 אירו כניסה לכל אחד, פלוס החשבון של המונית, שבכלל שולם על ידינו. בשלב הזה הבנו שנפלנו למלכודת תיירים - עוקץ לא מתוחכם בעליל, אבל בדרך כלל יעיל.

אנחנו יושבים על הבר, מנסים לפענח את החשבון ההזוי, מקבלים הסברים באנגלית קלוקלת מהמנהל, טורקי מגודל ולא ממש סימפתי. בשלב הזה ניגשים אלי עבד ואחמד, הם זיהו את המצוקה שלנו מהצד השני של המועדון והגיעו לבדוק למה החשבון שלנו מתעכב. אני מסביר להם שהטורקי הלא סימפטי מהבר מנסה לעקוץ אותנו כאילו היינו תיירים שוויצרים במונית מנתב"ג.

אחמד ניגש אל מנהל הבר ומסביר שהובטח לו שהכניסה היא חינם, שאת המוניות אנחנו שילמנו, ושכל הקטע הזה ממש עושה לו פאדיחות, כי הוא זה שבדק את המקום ואמר לנו להגיע. אבל הטורקי הלא סימפטי בשלו, והוויכוח מתחיל לעלות לטונים גבוהים. בשלב הזה אחמד, למרבה הפתעתי, שולף את הקלף הפלסטיני. מסתבר שממש כמונו, גם בני דודנו לא ממש אוהבים לצאת פראיירים, בטח אחרי שלוש באקרדי, אוזו ושישים שנות כיבוש.

אחמד פונה שוב לטורקי, ואומר שהוא פלסטיני ושהוא לא ייתן למישהו לדפוק אותו ואת החברים שלו, או בתרגום לאנגלית: "Don't fuck with me, I'm a palestinian!". עכשיו אנחנו כבר מוקפים בשבעה מאבטחים טורקים עמוסי שרירים, ואני מנסה להרגיע את אחמד כדי שהמצב לא יתחמם. אחמד לא נרגע. "שוקו, תבין", הוא אומר לי, "שום פלסטיני לא ייצא פראייר באיזה דיסקוטק פארש באנטליה".

ואז זה קורה. מנהל הבר מסתכל לאחמד בעניים, ובלי למצמץ, אומר לו את המשפט הבא: "אתה בכלל לא פלסטיני, אתה ישראלי!". ברגע הזה, ראיתי את העניים של אחמד נדלקות, למרות שבכלל עמדתי מאחוריו. היה ברור לי שאלה המילים האחרונות שהוא ציפה לשמוע. מתחילות דחיפות הדדיות בתוך המועדון, ידיים מתעופפות, ואני קופץ על אחמד ומושך אותו לכיוון היציאה. "רילקס, חביבי", אני אומר לו.

הם יכלו לברוח. אבל הם לא

20 דקות מאוחר יותר אנחנו יושבים בחדר של מנהל המועדון. עבד, אחמד, אני, מנהל הבר (הטורקי הלא סימפטי) ו-12 מאבטחים ששולחים לכיווננו מבט מאיים. מנהל המועדון, שנראה כמו שלום מיכאלשווילי ב"הבורר", יושב מולנו בפוזת דון קורליאון, מנסה להבין מי נגד מי. הגרסאות נורות מכל הכיוונים: מצד אחד מנהל הבר והחבר'ה הטורקים, מהצד השני אחמד, עבד ואני.

ניפגש בספטמבר? צילום: ניר (שוקו) כהן

בשלב הזה מבקשים ממני החבר'ה לצאת מהחדר. הם מסבירים לי שהנוכחות של ישראלי בסיטואציה הזאת רק עלולה להחמיר את המצב, ואני נעמד מחוץ לדלת הפתוחה, עדיין לא מבין שהמשט הטורקי, המטס וכל המשולש הטורקי-ישראלי-פלסטיני הולך להתפוצץ בעוד רגע בחדר.

אחמד ועבד מוציאים את תעודות הזהות הפלסטיניות ומוכיחים למנהל המועדון שהם אכן פלסטינים, ולא ישראלים כפי שטען מנהל הבר. זה רק מביא לו את הסעיף עוד יותר. מנהל המועדון דופק על השולחן ומטיח בהם: "אם אתם פלסטינים, אז תסבירו לי מה בדיוק אתם עושים עם הישראלים האלה?". עוד לפני שהם מספיקים לענות, הוא צועק עליהם שדוד שלו נהרג על המרמרה בדרך לעזה רק לפני שנה, ושזו בושה וחרפה שפלסטינים גאים מסתובבים עם ישראלים, ועוד באנטליה.

בחמש בבוקר פרשנו לחדרים. זאת כנראה הפעם האחרונה שאנחנו מתראים, כי הטיסה שלנו מוקדם בבוקר, והפלסטינים טסים לעמאן רק בצהריים. נפרדנו בנשיקות וחיבוקים, ורגע לפני שאמרנו שלום, אחמד ועבד הזמינו אותי לבוא לרמאללה ולעשות כתבה על חיי הלילה השוקקים של העיר. שמחתי והבטחתי שאבוא. "אם לא השבוע", אמרתי, "אז בשבוע הבא". הם הזכירו לי שבאוגוסט מתחיל הרמדאן, ושזה לא זמן כל-כך טוב למסיבות. אולי ניפגש בספטמבר.