חילוני, בחן את היהדות שלך

"למה את לא מזמינה אותי לשבת?" שאלה אותי השבוע חברה חילונית, מפילה פצצה במשקל עשרה טון על שיחה שעד עתה נעה באזור הבטוח מאוד של אימהות וספרים טובים.

למה באמת? השאלה התמימה חשפה בפני לראשונה את הפער בין ה"אני" הציבורי, שיהדות היא לחם מקלדתה, לבין זו הפרטית, המפונקת. לה, מתברר, נוח יותר ליצור חברות אישית נטולות שיחות סלון על יהדות. לזו הפרטית יש פוביה להיתפס כרבנית של ארגון ערכים, בהסוואה. כפריקית של אידיאלים. היא מעדיפה שלא להכניס את המלחמה מספר אחת בארץ אל תוך הידידות פנימה. טוב לה להשאיר את הוויכוחים על בסיס רהיטים ונעליים - שם יש פוטנציאל גדול יותר להסכמה לאומית.

כל פעם שקורה "משהו" שמבעיר את זירת הקרב המצולקת שבין החרדים לחילונים, טוב לא ייצא מזה. והמשהו הזה גמיש: פעם הוא עוד התפרעות אלימה בציר תנועה ירושלמי, ופעם הוא דוגמנית בלבוש קטן קטן, בפרסומת גדולה. זה הרבה דברים, לא חסר מה, כל שבוע ויבול הזעם שלו. ובכל פעם מתעורר מחדש הדיון חירשים-עיוורים הזה, רדוד, מתלהם עם אפס סובלנות לצד השני. וכך אנחנו מדשדשים כבר לא מעט זמן, התרגלנו.

היחידים שמוכנים לשוטט בין המחנות הם הרפתקנים מזוכיסטים. כל השאר יתבצרו בצד שלהם, וילחמו עד האיש האחרון שיוותר עומד - זו היהדות שלנו עכשיו. רק תבחר באיזה צד אתה, ויאללה אל הנשק.

מצא את ההבדלים: בית כנסת ורופא שיניים

לא ברור לי איך כל זה מבטא, ולו במשהו, את החוויה היהודית האותנטית. זו שלא בענייני מלחמות, אלא בענייני אהבת ישראל. זו שמקפיצה זיכרון ילדות מסבא, הד של דורות העבר לאחרים. זאת שהיא סיפורי התנ"ך ופיוטים, מורשת וערכים. אוצר בלום של ספרי חוכמה והגות. וכל כולה יופי. אבל

יופי שלא רואים. המלחמות הפרלמנטריות על החקיקה התורנית האחרונה בענייני דת-ומדינה, מסתירים את הנוף.

היהדות הזו נחשפת רק כשהיא בטעם של בית, אבל במחוזות רחוקים. בטיבט או בתאילנד אפשר לשבת באיזה בית חב"ד לחגוג "קבלת שבת" בלי לפחד ממנה, או לריב איתה. אי שם מעבר לאופק יכולים להיות גם חיבוקים ונשיקות לאנשים בכיפות, ולספרים בקלף. כמה זה כבר קורה אצלנו בלבנט?

עבור החילוני הממוצע ביקור בבית כנסת הוא כמו הליכה לרופא שיניים. לא חוויה נעימה, אבל כשצריך לוקחים נשימה עמוקה ועושים. זה לא שלא רוצים. בין המילים הבוטות, לשתיקות השטוחות שבין צעקת קרב אחת לחברתה, מרגישים שיש איזה חלל לא מוסבר. בין לזרוק בהפגנתיות את המפתחות לדוסים "שיתעסקו עם זה בשקט" לבין ההבנה שיש מצב שזרקנו את התינוק עם המים, קיימת לרוב רק תהייה שקטה.

מה נשאר חוץ מפולקלור קולינרי?

יחסי סלידה-שנאה לאותה יהדות, לא מאפשרים בירור אמיתי אחד על אחד. יותר מדי אמוציות ומטעני צד מפריעים לתהליך. וכשיש רק שתי אופציות, על השולחן: או מסגרת הלכתית נוקשה וברורה או משהו שהוא בעיקר, אם נהיה

כנים, פולקלור קולינרי - לישראלי שבאמצע אין שום דבר להיאחז בו.

איפה החשיבה על מה היא הדת היהודית עבורי באופן אישי, בלי פוזות, בלי עצבים מכל מה שמריח כמו חרדים? מה זה אומר לגור במדינה שהיא "מדינת היהודים", בהגדרתה הרשמית? מה זה דורש מאתנו כקונצנזוס, כממסד, ולא רק ממגזר מאוד מסוים, ומאוד מרגיז? מהי בכלל, מי היא?

היהדות ראויה שכל ישראלי יקדיש לה קצת זמן, בין הצרות של בית"ר ירושלים ויוקר הדלק. זו משימה קשה לראות את היהדות כפי שהיא, נטולת האנשים שמדברים כל הזמן בשמה, לרוב שטויות, אבל זה שווה את זה. היא כאן במרחק נגיעה. ויש בה משהו שכדאי להתאמץ בשבילו ולא לוותר, גם כשהיא משחקת אותה קשה להשגה. כי היהדות תמיד הייתה של כולם, גם כשלא שמנו לב. והעיקר- לא לפחד כלל! את זה החברה שלי הפנימה טוב ממני.