פסקול חיינו: שירים שעשו לנו סצינות

היא מניאקית. סליחה, מטורפת. "פלאשדאנס"

רק אחרי ששידרו את הקליפ שוב ושוב למדתי את הפרטים: זה מתוך סרט שקוראים לו "פלאשדאנס", על בחורה, רתכת, שחולמת להיות רקדנית והיא מטורפת על זה. מטורפת. לא מניאק.

חשבתי לעצמי שהיא בדיוק כמוני ושהעולם שייך לשחומות סוערות שלא לוקחות שיט מאף אחד. שגם אני יכולה להיות ברבור שחור ואם לרוקי בלבואה יש את "עין הנמר", אז לי יש את פלאשדאנס. וגם אני אגיע לפסגה ואצעק: תהילה!

פלאשדאנס. העולם שייך לשחומות סוערות

פלייליסט הריקודים התרחב לַפסקול כולו, משיר הנושא "What A Feeling" ועד ל-"Gloria". היו שם ברייקדאנס וסלואו ויסודות בכוריאוגרפיה שיהפכו שנים אחר כך לסרטי יו-טיוב יצירתיים (סצנת השוטרים הרוקדים). אך למורת רוחה של אמא שלי, למרות כל החלומות והחותלות, נטשתי את לימודי המחול באמצע. בשנת 1983 הייתי כנראה הדבר הנכון באילת. היום אני כבר יודעת שאת התהילה כנראה פספסתי, אבל גם היום כשהשיר הזה מתנגן, אני רצה אל המראה, מטורפת. (סטלי סולומונוב)

בכיתה י' פרשתי מבית הספר. חודשיים לפני שהייתי אמור לסיים, זימנו המנהל, המחנכת והיועצת את ההורים שלי ואותי וסיפרו שהאופציה היחידה שיש לי לעלות לכיתה י"א היא לעבור ארבעה מבחנים בחופש הגדול ולהצטיין בכולם. לא טרחתי אפילו לחשוב פעמיים, ידעתי שלשם לא אשוב.

אבל היו לי עוד כמה שבועות להחליט מה לעזאזל אני הולך לעשות עם החיים שלי. לעבוד? ללכת לבית ספר אחר? אולי לעשות רק מה שבא לי? החלטתי שעד שיגיע היום שאצטרך להחליט, אקח את הזמן ואתמזמז עם זה. בזמן שכולם היו לומדים לבגרות בלשון, הולכים לישון מוקדם וקמים בבוקר לבית ספר, אני לא הצלחתי לישון בלילות, מהופנט מהחופש הטוטאלי שפתאום פקד את חיי.

לילה אחד, בזמן צפייה ממושכת בטלוויזיה, נפלתי לסרט "מציאות נושכת" בפעם המי יודע כמה. פתאום, באמצע הסרט, שמתי לב לשיר שהרעיד אותי. ידעתי ש-"Tempted" טבוע לי איפשהו בתאים האפורים של המוח, אבל כששמעתי את ווינונה ריידר וג'אנין גארופולו שרות אותו לעצמן כשהן נוסעות באוטו חופשיות ומבסטות, ידעתי שהוא ואני נועדנו להיתקל אחד בשני בדיוק בזמן.

מצאתי את השיר מפסקול הסרט (בגרסתו המחודשת והטובה יותר משנות התשעים, לא המקורית) והעתקתי אותו למכשיר המיני הדיסק שלי. כשניגנתי אותו בפעם הראשונה באוזניות, משהו בו אמר לי: "זוז". ושכשיצא האוטובוס הראשון ממרכז הרצליה לחוף הים, בערך בחמש וחצי בבוקר. הייתי עליו.

הניסיון הראשון הזה הפך לריטואל קבוע שנמשך בערך חודשיים. הייתי ער כל הלילה, נוסע לים עם הזריחה ועם הירידה במדרגות לחוף, מפעיל את השיר במיני דיסק בתזמון פסקולי מושלם. המילים, הקצב, העיבוד, ההרמוניות הנפלאות והכיף הגדול של השיר התאימו בדיוק לסרט שחייתי בתוכו. קצת הרגשתי כאילו השיר נכתב עליי, על איש שאורז מזוודה, נוטש תקופה משמעותית בחייו בגלל שהוא מתפתה לחיים אחרים ומרגשים הרבה יותר.

ג'נין גארופלו ווינונה ריידר ב"מציאות נושכת". כל ההחלטות הנכונות 

הייתי ממשיך לנגן אותו עשרות פעמים ברצף ומתהלך על החול החם הלוך ושוב עד שהייתי מתעייף ומשלים על החוף את שעות השינה שהחסרתי בלילה. ככה זה התרחש בכל יום, כשאני מדמיין את כל תסריטי העתיד האפשריים בעוד השיר מתנגן באוזניים והעיניים משקיפות על הים.

במבט לאחור, אני חייב המון לסרט ולסצנה הקטנה בו. לו לא הייתי נתקל בה, לא הייתי חוזר לשיר ובטח שלא מעביר את כל הימים איתו בים. ימים שעיצבתי מחדש את המחשבות שלי בשקט מוחלט ובלי שום הטרדה. היום אני יודע שבזכות אותן מילים ואותה מנגינה לקחתי את כל ההחלטות הכי נכונות. (אור ברנע)

זה קורה מדי פעם, כשאתה צופה בסרט מרגש: אתה חש את הגוף שלך מצטמרר, אבל אתה פוטר את זה בכך שקר באולם הממוזג; הגרון שלך יבש, אבל את מייחס את זה לפופקורן; העפעפיים רועדות, אבל אתה בטוח שזה בגלל העייפות. לפחות במקרה שלי, ציני שכמותי, גם בסצינות המרגשות ביותר, הקליימקס לא מגיע. גם לא הקלינקס שאמור להתלוות אליו - זה שנועד למחות את הדמעות.

אבל פעם, לפני יותר מדי שנים, זה קרה. הזלתי דמעה. ואני לא מתבייש להודות בכך שזה התרחש בעיצומו של הסרט "מגנוליה" של פול תומאס אנדרסון, הידוע יותר בעולמי הפרטי כ"סרט הטוב ביותר שראיתי בימי". מה גרם לתגובה הרגשית הדרמטית הזאת? זה שילוב של רגע של שפל אמוציונלי של כלל הדמויות, עם קולה הענוג של איימי מאן בשיר "Wise Up" - אלו נארגו כמלאכת מחשבת על ידי אנדרסון באותו רגע שקפא בזמן.

איימי מאן ושחקני "מגנוליה" שרים את "Wise Up"

"No, it's not going to stop. So just...give up" היא שרה, כשהדמויות כולן - מפרנק טי.ג'יי. מקי ועד ארל פרטרידג' - נמצאים ברגע קפוא בזמן, מעט לפני שהם מוותרים על החיים העלובים האלה. "זה לא הולך לעצור, אז פשוט תוותר" אני מקשיב לה, וצופה בטום קרוז, ופיליפ סימור הופמן, וג'וליאן מור, וג'ייסון רובארדס וג'רמי ספקטור והאחרים מצטרפים אליה בקולם החלוש, והנה, גם אני שם שר איתם.

אני נשאב אליהם, מרגיש אותם, חש את הגוף שלי מצטמרר, את הגרון שלי יבש, את העפעפיים שלי רועדות. זה לא הולך לעצור, אז פשוט תוותר. לא היה טעם להתנגד, בכיתי. (אמיר בוגן)

הסנובית, הפסיכית, החנון, האתלט והפריק. "מועדון ארוחת הבוקר"

כאבנו את כאבם, דמענו את דמעותיהם וצחקנו בקטע הקתרזיס שבו החמישה רוקדים ברחבי הספרייה לצלילי "We Are Not Alone" של קרלה דה ויטו (זמרת הרקע של מיטלוף, בדקה וחצי של התהילה שלה). שנאנו את נציג הסמכות, המנהל הנלעג, והרגשנו את ניצני מרד הנעורים מפעפע בגוף.

תקציר הסרט לצלילי "Don't You Forget About Me" של סימפל מיינדס

אז היה ילד אחד. קראו לו בסטיאן. והיה ילד אחר. שקראו לו אטריו. שני הילדים חיו בעולמות מקבילים, אבל משיקים. את שני העולמות בהם חיו, שכבשו את לב הקוראים והצופים, ברא לראשונה הסופר מיכאל אנדה. מדובר על מקרה לא בלתי מוכר מהילדות: ילד בעולם ריאליסטי מוצא ספר בחנות ספרים משומשים מסתורית. הוא מתחיל לקרוא בו ולא מפסיק.

החיים שלו ממשיכים להתנהל באופן תמים לצידו: יתמותו מאמו, ההצקות החוזרות ונשנות של ילדי בית הספר, אביו הרופא, האדיש למצבו - אבל לילד לא אכפת. הוא מסתגר בעליית הגג של בית הספר, מתכסה בשמיכה ויושב על מזרן ספורט. ככה, כשהוא חי מהכריך היחיד שיש ברשותו, ולא מפסיק לקרוא, הוא לאט לאט מתמכר אל העולם האחר. הבדיוני. הפנטסטי. על אותו "שום דבר" מפחיד, שמתחיל לבלוע את העולם הבדוי. ואז. אז קורה עוד דבר שגם הוא, אינו בלתי מוכר בעליל - הילד נכנס אל תוך הסיפור.

אל תגידו שאתם לא מכירים את זה. בטוח היה ספר שגדלתם עליו, קראתם אותו פעמים אין ספור. השתחלתם לתוכו, כאילו אתם מכירים כל פינה וגומחה בעולם קסום ושונה לגמרי, והפכתם לחלק ממנו - כאילו הייתם אתם עצמכם כתובים שם בפנים. והתענוג הכי שווה בכל העניין, שבשביל בסטיאן, היה מדובר בסיפור מיוחד, אפילו עוד יותר. סיפור שאינו נגמר לעולם. "הסיפור שאינו נגמר". כל חלום שלו, כל משאלה, יכולה בסופו של דבר, להציל את הקיסרית הילדותית ולברוא מחדש את ארץ פנטזיה.

לימאהל בשיר הנושא ל"סיפור שאינו נגמר". לברוא מחדש את ארץ הפנטזיה

ואז, באמצע שנות השמונים הופיע גם הסרט. ולמרבה הפלא - וכנגד כל הסיכויים - הוא לא הרס לקוראים האדוקים את החוויה, אלו שהעותק של הסיפור המקורי כבר התפורר בידיהם מרוב שימוש. אותו עותק שהודפס בשני צבעים על פי הפרדת שתי העלילות השונות, ועל כריכתו סמל של נחשים משולבים בזהב.

להיפך, בכל פעם שהם שומעים את השיר, "The Never Ending Story" של לימאהל, מתנגן באוזניהם (זה קורה לעיתים. אחת לחצי שנה, בזכות עורך מוזיקלי מבין עניין ברדיו), הם מיד רואים את פלקור הדרקון הלבן המעופף ואת בסטיאן ואטריו רוכבים עליו במעוף, אל עבר עולמות רחוקים - בסצנת הסיום של הסרט. או שלפחות רק אני. (שרי שביט)