מרוטשילד לחווה
מחירי הדיור גבוהים בכל מקום ובת"א אפילו השכירות על אוהל יקרה. מיכאל הוכברג עובר לגור בפארמוויל
נראה לי שבקרוב מאוד אני עובר לגור בפארמוויל. לטובת הקוראים שבניגוד אלי יש להם חיים אמיתיים ולא מכירים את המושג, אציין בקצרה, שמדובר במשחק חברתי שאני משועבד לו בפייסבוק. לרשותי עומדות שתי חוות שדורשות מאמץ והשקעת זמן על בסיס יומיומי במגוון עבודות משק שחורות ובלתי נחשקות בעליל, שבחיים האמיתיים אני מפקיד בשמחה בידי פועלים תאילנדים. השאלה המתבקשת היא, כמובן, למה בעצם אני מבלה בחווה חלק ניכר משבעת החודשים האחרונים. הרי אני רווק שנראה לא רע בכלל. למה אני עובד בשדות?
פגשתי בפארמוויל כ-450 חברים נפלאים. נכון, אי אפשר לדעת אם הם בסך הכל בני 12 או אם השם שלהם אמיתי, ולא פעם תמונת הפרופיל שלהם לקוחה מסרט מצוייר של וולט דיסני. אבל היי, הם שולחים לי מתנות כל יום... ומזמן לא הרגשתי כל כך מחוזר. אמת, לא פעם המתנה היא בסך הכל דבורה או קרש או בקבוק. אבל לפחות מישהו חושב עלי. אמנם מי ששולח לי מתנה כזו מצפה לקבל מתנה בחזרה, אבל גם בחיים האמיתיים אין מתנות חינם. הרי כמעט כל מי שמזמין אותי לכוס קפה מצפה בתמורה לסקס מלא עוד באותו ערב. רצוי שזה יקרה לפני שהוא טורח לשאול מה שמי. אם אפשר להספיק לסיים את הפגישה כולה תוך חצי שעה עוד לפני שמתחילה "כוכב נולד" אז המצב בכלל מעולה. בפארמוויל לפחות אין סקס. אפילו החיות לא מתרבות.
לפארמוויל יש עוד יתרון בולט: בכל פעם שאני קוצר מספר מסויים של עצים או יבולים, אני זוכה בשלט אליפות שאני מציג לראווה בחווה שלי. השלט מעיד בעיקר על כמות הזמן הניכרת שבזבזתי על העניין העקר הזה, אבל למי אכפת. כשאני יוצא לדייטים, לעומת זאת, אף אחד לא מחלק לי מדליות, למרות שגם הם מתגלים ברוב הפעמים כבזבוז זמן. עד היום איש לא מצא לנכון להעניק לי פרס כלשהו בזכות ההתמדה, כוח הסבל המרשים שלי והיכולת שפיתחתי לנמנם בעיניים פקוחות.
פארמוויל היא עולם קסום של אפשרויות בלתי מוגבלות. יש בה עצי ממתקים, סוסי זהב, כבשים בכל צבעי הקשת ומבנים קטנטנים שמסוגלים להכיל עשרות חיות משק. אפשר לגדל שם נאצ'וס, שלגונים ועוגות יום הולדת. בחוץ חם ודירה עולה כמו קוטג'. אני לא מריר. אני ריאלי, ובמצבי, להיות ריאלי פירושו להיות פסימי. בזמן האחרון הכבשים שלי לוחצות עלי לעבור איתן לחוות פארמוויל באיים הקריביים, ואני שוקל את הנושא בכובד ראש. החיים רגועים שם. אף אחד לא ממהר לשום מקום, השעון הביולוגי לא מתקתק. אוכל להתרווח על חוף הים עם כוס יין מבלי להטריד את ראשי היפה והשטחי במחשבות עמוקות ומדכאות על מערכות יחסים ורגשות אנושיים שמגיעים עם תאריך תפוגה ידוע מראש ממש כמו המוצרים שאני רוכש בסופקמרקט.
לפנייה לכתב/ת 
