אנחנו אשמים

לפני שנים אחדות, ביושבי על ספת הפסיכולוג, פלטתי את שעל לבי, האשמתי את סובבי במועקות חיי. שאל אותי המטפל: "מהי מידת אחריותך?" באותו הרגע עזבתי בכעס. איך הוא מעז לומר לי לקחת אחריות? חזרתי כעבור שבועיים כדי לשמוע על מידת אחריותי. עכשיו נשאלת שאלת הפסיכולוג: "מהי מידת האחריות שלנו?" איך אנחנו, הצעירים, הבאנו על עצמנו את המצב הזה? איך הסכמנו לשלם על דירת שני חדרים מעופשת בתל-אביב בגודל של 38 מ"ר לא פחות מ- 4,000 שקלים לפני הוצאות.

כאשר ישבתי לכתוב טור זה, הציג בפני חברי הטוב ושותפי למאמר זה, עו"ד רפי פרס, חוזה שכירות לדירת 2.5 חדרים במרכז תל-אביב. השוכרים התבקשו לשלם סכום מופקע של 6,000 שקלים. בחוזה הצהירו השוכרים כי הם מודעים לכך שבמטבח לא יהיו מים חמים, שהנזילה בחדר האמבטיה לא תתוקן על ידם ואם לא - הם ישאו בעלות הריהוט הקיים שייהרס מהרטיבות. ולסיכום, על השוכרים להחזיר את הדירה צבועה בתום תקופת השכירות, למרות שקירותיה היו מקולפים.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet  

בתום לב סברתי כי החוזה לא ייחתם. לתדהמתי, הוא נחתם עוד באותו היום, צורפה לו ערבות בנקאית בסך 10,000 שקלים ושכר טרחת העורך דין, ששולם על-ידי השוכרים. זו רק דוגמה אחת מני רבות וקשות העוברות תחת ידיהם של עורכי דין העוסקים במקרקעין.

עצרו וחשבו: גם לנו יש אחריות למחירי השכירות הבלתי הגיוניים של הדירות, בעיקר בתל-אביב. אנחנו - הצעירים שרצינו לעבור לגור בעיר החוף, בעיר ללא הפסקה, במנהטן הקטנה, במטרופולין התרבותי והבלייני של מדינת ישראל - היינו מוכנים לשלם ולספוג הכל.

מצעד הלפידים משדרות רוטשילד. נערכים לעצרת (צילום: עופר עמרם)

אנחנו אחראים, כי הסכמנו לשלם כמה מאות שקלים יותר מהמחיר המוצע כדי לזכות בעדיפות על פני אחרים.

אנחנו אחראים, כי ויתרנו על הכלב והחתול כדי להתאים לחוזה.

אנחנו אחראים, כי התחננו לקבל את הדירה לתקן על חשבוננו לצבוע לשפץ.

אנחנו אחראים שבעלי הדירות לא כיבדו אותנו והציגו את הדירה כמו במסדר זיהוי.

אנחנו נתנו להם את האופציה לנקוט בשיטת "השכרה פומבית".

אנחנו חתמנו על חוזים מקפחים, בשכר דירה מופקע ובתנאים הזויים.

אנחנו עבדנו יותר וישנו פחות רק כדי לזכות במגורים במרכז תל-אביב.

פנו את הדירות 

אני מסירה את הכובע בפני יושבי האוהלים בחום הזה של תל-אביב, מעריכה את יכולתם לוותר על התענוג של המזגן בשם מחאה חברתית צודקת. לכולנו מגיעה קורת גג, אבל מחאת השכירות צריכה להיות אחרת. את המחאה יש להפנות לא רק כלפי הממשלה, אלא גם כלפי בעלי הדירות. איך? פשוט לא שוכרים דירות במחירים מופקעים, שהם ישלמו את המסים, שיתקעו עם מחסן שהוסב לדירה - אז לא יהיה צורך בעיר אוהלים בשדרות רוטשילד.

זכרו כלל בסיסי: בכל מקום שבו הביקוש עולה על ההיצע, המחירים עולים. וזה נכון גם לתחום הדיור בתל-אביב. אז שנו את פני המחאה, פנו את הדירות, הביקוש יירד וההיצע יעלה, וכך מחירי השכירויות ירדו.

אם נחזור לרגע לפסיכולוג שלי, יש להניח שישאל גם את נציג הממשלה "מהי מידת אחריותך למצב הבלתי נסבל?" הממשלה כמובן לא יכולה לנקוט צעדים שלטוניים נגד קניינו של אדם וגם לא יכולה  לחייב את בעלי הדירות להוריד את דמי השכירות, כמו שאינה יכולה לקבוע את מחיר הג'ינס האופנתי הבא. היא רשאית להטיל מסים חדשים ועקיפים, אבל בסופו של יום - אנחנו נשלם אותם.

מה כן? הממשלה חייבת לנקוט במדיניות והכנסת חייבת לחוקק חוקים רחבים וברורים, כמו בכל מדינות העולם הנאור, שייאפשרו לאזרחיה לרכוש דירות בסכום השווה לכל נפש. היא חייבת לאפשר לנו האזרחים לחיות בכבוד, ליהנות מהמשכורת שלנו ולא רק כדי לשרוד את היום. אסור לאפשר לממשלה הנוכחית, כמו לכל קודמותיה (ושלא יבלבלו אתכם, זה לא החל רק בעידן ביבי), לדאוג רק לעשירים, לתושבים זרים או למשקיעים זרים. היא חייבת לדאוג גם לנו, ההומלסים החדשים.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור: opinions@y-i.co.il