אתם יכולים לקרוא לו אֵל: המופע של פול סיימון
בלי פירוטכניקה או תאורה מיוחדת, הוכיח פול סיימון שבגיל 69 הוא עדיין בכושר על וסיפק לקהל הישראלי מופע מרגש וסוחף עם להיטים שלא איבדו מכוחם. אילת יגיל הביאה טישו, וטוב שכך
ברגע האחרון הוכנסה לתיק גם חבילה קטנה של טישו. שיהיה. רשימת השירים שפול סיימון עתיד היה לבצע אמש (ה') באיצטדיון רמת גן ודאי לא שונתה בהרבה מהופעותיו האחרונות. מאחר ששובצו ביניהם כמה שקלועים עמוק לתוך הדי.אנ.איי הפרטי, מפלס ההתרגשות היה גבוה.
באוקטובר ימלאו לסיימון 70, והעובדה שבא אלינו עכשיו חותמת את משולש כוכבי-העל היהודיים של הפופ שקפצו אלינו, אחרי שבאותו איצטדיון התייצבו לאחרונה לאונרד כהן ובוב דילן. אבל משהו בסיימון נותר צעיר כל כך, שהוא יוצא מהמשוואה: גם בקול החייכני והגמיש שמעפיל לגובה כשצריך, וגם ביכולות הוירטואוזיות שלו בגיטרה האקוסטית, שעשויות לעורר קנאה גם אצל מי שצעיר ממנו ביובל.
_gd.jpg)
פול סיימון בהופעה. קול צעיר ויכולות גיטרה וירטואוזיות (צילום: יוסי צבקר)
נעימת האקורדיון שפתחה את ההופעה והביאה קצת זיידקו מניו אורלינס לאוויר רמת גן העומד בישרה על "The Boy In The Bubble", השיר הפותח את "גרייסלנד", האלבום שהפיח חיים מחודשים בסיימון והקריירה שלו. בעוד שלושה שבועות יצוינו 25 שנה לצאת האלבום, ואין ספק שהוא גאה בו מאוד: שישה משירי האלבום בוצעו במהלך ההופעה, לעומת חמישה מן האלבום האחרון, "So Beautiful Or So What".
בשיר השלישי של ההופעה נשבר הסכר: קשה להקשיב לפתיח התופים של "Fifty Ways To Leave Your Lover", אחד הקטעים המצוטטים והאהובים של כלי הנגינה הזה (הפעם בביצועו של ג'ים אובלון, שהיטיב למלא את מקומו של סטיב גאד) מבלי לקבל עור ברווז. כשסיימון נכנס ובישר ש"'הבעיה כולה בראש שלך', היא אמרה", והקול שלו מוכר כל כך ונעים כל כך, אי אפשר היה שלא להתמסר, אליו ולדמעות המתוקות של הנוסטלגיה.
עם המתופף ג'ים אובלון. הנגנים מתחלפים ביניהם (צילום: יוסי צבקר)
אחד המאפיינים הבולטים של סיימון, לכל אורך הקריירה, הוא הצמא שלו למקצבים חדשים שיקלו על הולדת השירים. בהופעה היה קל לראות את זה במקצבים הקמאיים של "So Beautiful Or So What" שזלג אל הרגאיי-לייט של "Mother And Child Reunion", חזר לזיידקו ב-"That Was Your Mother" והגיע לשיא במקצבים הברזילאיים שניגנו הבטוקאדות של "The Obvious Child".
הנגנים היו מצוידים בכלים עממיים ומעניינים - כלי הקשה דלועים ואפילו "rubboard", מעין קרש כביסה שהמתופף לבש על גופו כדי להקיש את הקצב. וכאילו לא היו מספיק טובים בתפקידם, הם גם התחלפו ביניהם: הקלידן אנדי סניצר עבר לנגן בחצוצרה, המתופף אובלון עבר לגיטרה והגיטריסט הנאמן מארק סטיוארט, שהעניק קולות רקע לאורך כל ההופעה, ניגן בסקסופון.
פול סיימון והלהקה. כלים שלובים, ומתחלפים (צילום: AP)
כשהגיע תורו של "The Only Living Boy In New York", מכתב הגעגועים המשגע ביופיו שכתב סיימון לחברו ארט גרפונקל, שוב צצו הדמעות. הביצוע הנפלא שקיבלנו בהופעה כלל את הנגנים בתפקיד מקהלה מלאכית, מעין שילוב בין הביץ' בויז למקהלת גוספל בכנסייה, שמעטר את בדידותו של סיימון בצבעים אלוהיים.
מיאוס? אי אפשר לראות עליו
אחרי שני שירים מהאלבום החדש ("The Afterlife" הקצבי והבלדה "Questions For The Angels") הגיע הלהיט "Diamonds On The Soles Of Her Shoes". למרבה השמחה, בין הנגנים נמצא גם הבסיסט הנהדר של גרייסלנד, בקיתי קומאלו, ששיחזר את תפקידו שם בכשרון רב.
הדמעות לא איחרו לבוא (צילום: AP)
אין ספק, ובכך הודה גם סיימון בראיונות, שיש שירים שכבר מאס בהם אך הוא מנגן למען הקהל. קשה להאמין ש"דאימונדס" הוא אחד מהם, שכן ההנאה שזרחה על פניו בעת השיר והצחוק הרחב במהלך הפזמון היו ניכרים לעין.
"Sound Of Silence" האהוב על הקהל, הוגש נטו, רק פול סיימון והגיטרה שלו, כפי שנברא. גם כאן הפליא סיימון לפרוט בקטעי הארפג'יו ולתת גירסה צנועה ויפה לקלאסיקה שלו. מיד אחריה עלה הטמפו בשיר "Kodachrome". קשה להאמין עד כמה שיר המוקדש לסרט צילום שפס מן העולם יכול להישאר כל כך רלוונטי - מקפיץ, משמח, מרקיד.
בהדרן השני, העניק סיימון את "Still Crazy After All These Years" ונתן לקהל לשיר את הפזמון. למרבה השמחה, הוא סיים בשני חביבי קהל אמיתיים: "You Can Call Me Al" (כל העליות לגובה עברו ללא כל בעיה) ו-"The Boxer", שכמעט טבע במחיאות הכפיים.
ללא שום פירוטכניקה, ללא צורך במסכים מתוחכמים או תאורה מיוחדת, הוכיח סיימון שהוא בכושר על, אדם שהקריירה שלו נטועה בזמן הווה. מי יודע, כשדיבר במסיבת העיתונאים בתל אביב על הסיכוי להופיע שוב פעם אחרונה עם ארט גרפונקל - אולי לא מופרך כל כך להאמין שהשניים עוד ישובו לבקר כאן.
לקריאת הכתבה באנגלית ב-ynetnews
פול סיימון. עדיין מרגש
צילום: AP
מומלצים
