חגיגה נחמדת וכל החרא הזה

התקשורת אוהבת את עצמה. תנו לעורך עיתון כתבה שמסקרת עיתונאי שכותב בו, ותראו אותו מגיע לפורקן מיני. אושרת קוטלר, שנשים צריכות לקנא בה, בטח גומרת איזה שבע פעמים במהדורה. דוקו־אקטיביזם זה קוד לאורגיה של סלבריטאוּת עצמית, וחצי מכל מהדורת חדשות מוקדש לפרומואים למהדורת החדשות הבאה. אבל אם אתה מגזין, אני חושב שפעם בעשר שנים מותר לך לעשות ביד על עצמך. לכן הצעתי לעורך בלייזר שאכתוב החודש על בלייזר. חשבתי לסקור את התפתחות המגזין מהתקופה שהיינו צעירים וטיפשים ועד היום, כשאנחנו זקנים וטיפשים, אבל כשהתיישבתי לכתוב הבנתי משהו: אני לא זוכר כמעט כלום מעשר השנים האחרונות.

כנראה שנהניתי.

התחלתי לכתוב בבלייזר לפני 112 גיליונות, כשהייתי בן 21. כשהגיליון הנוכחי יצא אהיה בן 31, שזה כבר גיל של גדולים. אני מנסה לדמיין את חיי הבוגרים בלי המגזין הזה, ולא יודע מאיפה להתחיל. הדבר היחיד שבטוח זה שלא היה לי פחות כסף. להיכנס לעיתונות הכתובה ב־2001 היה חכם כמו לפתוח מעבדה לפיתוח פילם.

הנה משהו שאני כן זוכר: הכל, פחות או יותר, התחיל כשבחור בשם דן תדמור פנה לליאור נעמן ושאל אותו אם הוא רוצה לערוך את מגזין הגברים החדש של "ידיעות אחרונות". ליאור שקל את האופציות שלו - לקחת את התפקיד או להמשיך בקריירה של פועל זבל - ובסוף החליט ללכת עם זה. הייתי שמח לכתוב "והשאר היסטוריה", אבל יש לי עוד 500 מילה להגיש.

לא יודע אם אתם זוכרים, אבל לפני עשר שנים היו מעט מאוד גברים נורמטיבים שהסכימו להיתפס עם מגזין שבשער שלו מופיעה בחורה לא מאוד לבושה. מבחינת הישראלים, זה היה "פלייבוי". גם עדי ברקן לא עזר: כמה חודשים לפני בלייזר הראשון הוא החליט להוציא מגזין בשם "ביקיני", שלא במקרה לא נקרא "בגד ים שלם". הוא החזיק מעמד שמונה שניות, אבל לקח שלוש שנים עד שכולם הבינו שאנחנו זה לא הם.

אתם יכולים להגיד הרבה דברים על ליאור נעמן. שהוא מכוער, שהוא שעיר במקומות שהמדע לא מכיר בהם כבעלי אופציה לשיער, שיש לו התפרצויות זעם שאחריהן הוא בוכה אל תוך הלילה, שהפטמות שלו פולטות חלב כשהוא מתרגש - גם השלישית - ושהוא לא הבין את העלילה של "רשימת שינדלר". אתם אפילו יכולים לומר שהוא קיבל לעבודה את תומר קמרלינג, אבל אתם לא יכולים לומר שהוא מטומטם. עובדה שהוא ודן, זה ממקודם, הגו תוכנית מבריקה במרתף המעופש שקיבלנו בתור מערכת.

הרעיון הכללי היה כזה: בלייזר ירוץ במשך שנה כמגזין משעמם תחת. בשער יופיעו אנשים כמו ג'ורג' בוש וטום הנקס (בחיי, תבדקו אותי), ובפנים יהיו מדורים כמו "אבא" ו"פוליטיקה עולמית". אחרי שאנשים יתרגלו לזה שיש בארץ מגזין גברים והוא לא זבל פורנוגרפי עם בדיחות מתחת לחגורה, העיתון יהפוך בבת אחת למשהו שכיף לקרוא: זבל פורנוגרפי עם בדיחות מתחת לחגורה. ואתם קוראים את השורות האלה, אז זה עבד.

בשלב מסוים עלה הרעיון שאולי אוכל להפוך את העיתון למצחיק יותר. הציעו לי לעבור למשרה מלאה, ובגלל שליאור היה צריך להסביר בקומות העליונות את התקן שלי, התפקיד הראשון שלי היה למצוא שם משכנע לתפקיד שלי. זה נשמע לי כמו ג'וב יצירתי, אז הלכתי על "עורך קריאייטיבי". ליאור נתן לי מבט של "אל תתפוס תחת, ילד, ותביא לי מטלית לנגב את הפטמה", וסגר איתי על "קריאייטיב". המשימה הראשונה שלי בתור קריאייטיב, אם אני זוכר נכון, היתה להציע כיתובי תמונה מצחיקים ולראות איך זה יתפוס. זה תפס, לא?

בשלב הזה עברנו מהמרתף לקומה עם אוויר, ולמערכת הצטרף איציק שאשו, שבהתחלה קראנו לו איציק מק'שאשו והיום מתחיל להרוויח כמעט כמו במקום העבודה שהוא עזב בשביל לעבוד פה. לפחות חצי מכיתובי התמונה הם שלו, וזה נכון גם לגבי הרבה דברים מצחיקים אחרים שאתם קוראים, חלקם אפילו בכוונה. גם עינב פלק הגיעה, ועד היום אף אחד לא חשב לשאול אותה איך בעצם הוגים את שם המשפחה שלה. ואם אנחנו כבר בשמות משפחה, תזכרו שקמרלינג זה "גומר מוקדם" בגרמנית.

אני זוכר שניר קיפניס האגדי עזב אותנו לטובת איזה עיתון אחר, וכנראה לא יצא מזה כלום, כי עד היום אף אחד לא ראה אותו. מרינה מרמר שוחררה מהגולאג כדי לקחת פיקוד על הגרפיקה, ונעמה נחושתאי הגיעה בשביל לעזור לה. אתם יכולים להגיד שהיא ביצועיסטית, אבל זה יהיה הדבר האחרון שתגידו. מי עוד? אלי פנגס, שנוהג יותר מהר מכם וכותב על זה יותר טוב מכל אחד ששרד בשביל לספר על זה, וגם גידי שפרוט ואסי גל ואתם יודעים מה, כאן זה לא מדור משתתפים. חבר'ה, אם שכחתי אתכם, זה רק בגלל שאתם לא חשובים.

הדבר הבא שאני זוכר בבירור הוא שנכנסתי למערכת בעיצומה של ישיבה וקטעתי את השיחה עם השאלה "כשהומואים מתאמנים, משתחררים להם אנדורפּינים במוח?". כולם לא ממש צחקו, אז מילאתי את ההפוגה בהצעה לכתוב טור על זה שבלייזר בן עשר. זה מה שאני זוכר.

אולי אתם שואלים את עצמכם מה היתה הפואנטה של הטור הזה, אז הפואנטה היא שאני אוהב את המגזין הזה. באמת אוהב אותו. אין לי מושג מי הייתי אם הוא לא היה קיים.

זהו, גמרתי.