יום יבוא ולא תחכו 6 שעות במיון

מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות רופא וזו לא קלישאה. תמיד היו בי הסקרנות והרצון להבין וגם לראות איך דברים עובדים במכונה המופלאה הזו שנקראת גוף האדם. לימודי הרפואה היו תקופה נהדרת: ההרצאות, הסבבים במחלקות בבתי החולים ואפילו הבחינות או יותר נכון החופש שלפני הבחינות.

שום דבר לא הכין אותנו לדבר האמיתי, כאשר המערכת שהשתוקקנו כל כך להיות חלק ממנה, הצליחה להסתיר מאתנו את כל הרעות החולות, או שמא הסתנוורנו מלובן החלוקים ושערם הכסוף של הפרופסורים הגדולים. כי הרי בסופו של דבר, זה לא משנה באיזה מקצוע רפואי נבחר, כולנו מתחילים מאותה נקודה, מהתחתית.

קורסים תחת הנטל. מתמחים בשיבא (צילום: דודו אזולאי)

הימים הארוכים והלילות הבלתי נגמרים, העבודה שלעולם לא נגמרת והתסכול אל מול החולים ומשפחותיהם שממתינים שעות ארוכות בתור במיון או במרפאה. וכמובן שיש עוד דברים חוץ מעבודה, כמו אשה וילדים, משפחה וחברים. כל אלו נמצאים במעין יקום מקביל - ממשיכים בחייהם, בעוד אנחנו מנסים לצבור זמן איכות במחיצתם בין תורנות לתורנות.

ואז עולות המחשבות בשעות הקטנות של הלילה, כאשר המוח כבר מזמן עבר ל-Stand By והגוף עובד על אוטומט. למה אני צריך את כל זה? איך הפכתי למעין מכונת שירות, שכל ייעודו לדאוג שהלקוחות יהיו מרוצים בלי שום התחשבות בצרכים הבסיסיים שלי כמו שינה, אוכל וימי חופש? איך המערכת שאליה אני שייך מעסיקה אותי בתנאי ניצול ועבדות שקיימים במדינות עולם שלישי? ואיך מצפים ממני לגלות אחריות ובגרות כי "ככה תמיד היה" ומקצוע הרפואה הוא בכלל שליחות, ושאם אני מחפש לעשות כסף, אז כדאי לי לשקול הסבה מקצועית.

אז בהחלט, מקצוע הרפואה לא דומה לשום מקצוע אחר ואין ספק שמדובר בסוג של שליחות, אבל דווקא מהסיבות הללו צריך לחזק את המקצוע ולשפר את התנאים. ולא, אני לא מחפש להתעשר אלא רק להתפרנס בכבוד ולהינות מאותו זמן איכות עם המשפחה שכל כך חסר לי. כי אחרת ינטשו את המקצוע גם מי שהגיעו מהמניעים "הנכונים", ואז כולנו נהיה בבעיה.

דווקא בתקופה הזו - כשמתחולל מאבק על מחירי המזון והדיור - נפתח חלון קטן של אופטימיות שאולי הדברים יכולים להשתנות, אבל באמת להשתנות. שלא ירחק היום בו חולה לא ימתין במיון 5 או 6 שעות לבדיקה וחולים לא ישכבו בפרוזדור בלי טיפה של פרטיות או כבוד, לפעמים כשהם מונשמים, ופגים יהיו תחת השגחה נאותה, ושרופא מתמחה לא יצטרך להתעסק בעבודה פקידותית ומזכירותית כמעט מחצית מהזמן.

ואולי בסוף אותו היום, נוכל לראות את הילדים שלנו גדלים ולבלות איתם בסופי שבוע וחגים, כמו שאר האנשים שלא בחרו בשליחות הזו או שהשכילו לוותר עליה. ואולי אלו סתם מחשבות גדולות מדי לשעות הקטנות של הלילה, עוד לילה מחוץ לבית.

ד"ר אבירם מזרחי, מתמחה באף אוזן גרון בבית החולים בילינסון.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il